כתבה וצילמה: רויטל שירי-הורוביץ
לכל אחד מאיתנו יש חלומות. חשוב שיהיו לנו חלומות, חשוב שיהיה למה לצפות, אבל לי היה חלום שחשבתי שיישאר תמיד רחוק כזה, חלום שהוא רק בגדר חלום. אני מדברת על ניו-זילנד, מדינה שבאמת נמצאת בסוף העולם. בכל שנה שוחחנו האיש ואני על אפשרות של טיול לשם, והסכמנו ש"בשנה הבאה יהיה ממש מתאים לנסוע לשם", אבל בחיים, כמו בחיים, אנחנו נסחפים אחרי המציאות, אחרי הדברים החשובים יותר, וגם אחרי מאווייהם של ילדינו. ביוני האחרון דיברנו שוב על ניו זילנד, אמנון אמר "הפעם אנחנו נוסעים", ואני היבטתי בו וחשבתי לעצמי "כן, בטח". הספקות, תמיד עולים כשמדובר בהגשמת חלומות רחוקים כל כך. אמנון אמר "הפעם אני רציני, אני מזמין טיסות", אני די נבהלתי, אם להודות על האמת, "מה נעשה עם הילדים אם לא ירצו להצטרף?" שאלתי, "נמכור אותם", ענה האיש כמו שהוא תמיד עונה לשאלות מהסוג הזה. התקשרנו לילדים שבאוניברסיטאות ושאלנו אם ירצו לצאת לטיול לניו זילנד, התשובה די הפתיעה אותנו, "ברור" היתה התשובה של שניהם. זה היה מאוד יוצא דופן לילדים שלנו שמעדיפים תמיד לבוא הביתה, לאכול אוכל של בית, ללכת למועדון הספורט שלנו ולפגוש חברים. "הקטנים" גם הביעו עניין, ואמנון הזמין כרטיסי טיסה לכולנו, חצי שנה מראש "כדי שלא יהיה תירוצים לבטל", לדבריו. read more