השד התסמיני

איך יודעים שסוף העולם הגיע לרדמונד? מהם המוצרים ההכרחיים לשרידה? ואיזה סוג מבודדים אתם?

ערב אחד חשתי בתסמינים. הראש כאב לי, יותר מהכאב הרגיל בסוף כל יום של הישארות בבית עם ילדים ושאיפת אדי כלורוקס מתמדת, וגם היה לי חם. מדידה מהירה אישרה את החשד, חום של 37.5! מיד הלכתי לומר מילים אחרונות ולהיפרד מבני משפחתי. הם אפילו לא התרגשו. את משתעלת? זה מעל 100 מעלות פרנהייט? אז זה לא קורונה, קבע בן ה-11 בנחרצות של רופא חדר מיון מנוסה. וחוץ מזה, כבר במילא בטח נדבקנו ממך אז אין לך מה להיכנס לבידוד. חבל, דווקא רציתי להתבודד לי בחדר ולנוח קצת מעמל הסגר. לא מספיק שאני מעמידה פני עובדת מהבית במשך כל שעות היום ועונה למיילים טורדניים מהעבודה, עליי גם לשמור על שגרת בני הבית. להכין אוכל, לסדר וכו. לא שהם לא מתפקדים בפני עצמם אבל לא יחממו, חס וחלילה, אוכל שנשאר מאתמול, אלא יכינו עוגת בננות-נוטלה ריחנית או לזניית תרד וריקוטה או משהו אחר שכרוך בהררי כלים וחצי מכמות המצרכים שרכשנו להסגר. read more

טיסת חורף לישראל – תנו סיכוי לחיטוי

אקספרס סן פרנסיסקו להוד השרון Photo by Hagit Galatzer

אז מה יותר קשוח, קורונה או המצב הביטחוני בישראל, הכי טוב גם וגם

בסוף ינואר טסתי לי לישראל במסגרת העבודה. אין שיחוק גדול מזה, גם טיסה על חשבון העבודה (מובן שדווקא אז ירדו המחירים לפחות מאלף דולר) גם טיסה לבד, ללא ילדים נודניקים, וגם שהייה במלון יוקרתי ומפנק בתל אביב. נפרדתי מבני המשפחה בדמעות וחיבוקים ונסעתי בעליצות לשדה התעופה. על הנסיעה העיב רק דבר אחד, הקורונה. מאחר וכשבועיים לפני הטיסה התגלה פה בעיר לידנו החולה הראשון של ארצות הברית, נקטתי בגישה פטליסטית. במילא הנגיף כבר הגיע לשכונה, אז מה כבר יכול לקרות. מצד שני, למה לקחת סיכונים מיותרים. יצאתי לדרך חמושה במגבונים אנטיבקטריאלים ואלכוג'ל לחיטוי שאז עוד היה אפשר להשיג בחנויות. עם העלייה למטוס ניקיתי ביסודיות את כל הידיות והמשטחים כשאני מכבדת במגבונים גם את שכנתי למושב. היא מצידה הציעה לי בנדיבות (כאמור, לא ידענו שיחסר…) להתמרח בג'ל וכך ישבנו אפופות באדי החיטוי וצפינו בסרטים ישראלים כל הדרך. read more

הודי, קוריאני ועומר אדם נכנסו לגי'ם

לא לחשוב, רק לקפוץ

בניו יורק, סיאטל או תל אביב, חודש פברואר הוא החודש החם בשנה, ולא בגלל שינויי האקלים. אנקות המאמץ וניחוחות הזיעה הנישאים למרחוק הם תוצאה ישירה של החלטות השנה החדשה, כשרבים מאיתנו מחליטים לקחת את עצמנו בידיים, להתחיל לשמור על הבריאות, ולהירשם לחדר כושר.

אני רשומה כבר שנים לחדר כושר ולפעמים אפילו מבקרת במוסד המקבל את כספי בהוראת קבע נוחה. מי שמכיר אותי יודע שלא מדובר במכון מהזן המפואר, הכולל בריכות, מגרשי כדורסל, כדורגל וטניס, קיר טיפוס, סטודיו יוגה ופילאטיס, בר מיצים, מסעדה, מספרה, ספא ומעון. בחדר הכושר שלי לא תמצאו מלתחות מפונפנות בסגנון בית מרחץ רומאי, אפילו מגבות אין שם. גם קהל המתאמנים אינו נוצץ וזוהר ועשוי להכיל גם איזה חסר-בית או שניים. מצד שני, יש כאן את כל מה שצריך, מכונות ריצה ומכשירי אימון, משקולות, חבלים ושאר מכשירי עינויים. אבל אותי כל זה לא מעניין. read more

המצעד

בכל שנה, בסוף דצמבר הייתי מתכוננת לטקס הקבוע. זה התחיל בהכנת הציוד, התייצבות ליד הרדיו-טייפ המשפחתי הכסוף, ואם היה לי מזל, משיכה מרוגשת בחוט הקטן של עטיפת קלטת וקילוף מענג של הניילון המרשרש. לא תמיד היה תקציב לקלטת חדשה אז לפעמים גם מיחזרתי אחת ישנה מעצבנת. כיוונון מהיר של הרדיו לתחנה המתאימה (התחרות בין רשת ג' לגלי צה"ל היתה קשה באותם ימים) והכל מוכן להכנת קלטת להיטים מהמצעד השנתי. read more

יש את זה ביותר גדול?

דובי לתינוק Photo by Hagit Galatzer

מי שתגיד לכם שהגודל לא קובע משקרת. בטח שקובע וכמה שיותר גדול יותר טוב, וגם יותר זול. את הפעם הראשונה שלי אני זוכרת בהתרגשות עד היום. חברה הכניסה אותי בסוד העיניינים של מועדון מיוחד, לחברים בלבד, שם תוכלו למצוא כל מה שנפשכם חשקה בו, והכל תמיד באקסטרה לארג'. לאחר שאתם עוברים סלקציה קפדנית בכניסה אתם מוכנסים אחר כבוד לממלכת הפנטזיות הפרועות ביותר, בתחום הקמעונאות הצרכנית. read more

החיים שלה יפים

השבוע, בעודי סורקת כותרות אמינות ומקוריות בווי-נט ובולסת סלט בקופסת פלסטיק מהבית, נתקלתי בכותרת הבאה: "בעלות של מיליונים: ניקול ראידמן משיקה קריירה מוסיקלית". אני חיה בארה"ב כמעט 15 שנה, או בסלבריטאית, מאז שנינט זכתה בכוכב נולד. אין לי יכולת או זמן להתערות בנבכי תעשיית הידוענים הישראלית העניפה. מרבית השמות במדורי הרכילות זרים לי ואין לי מושג מה היו 15 דקות התהילה בה קנו את עולמם ובאיזו תוכנית ריאליטי זה קרה. אבל שמעה של הגברת ראידמן דווקא הגיע לאוזני. צפיתי בקליפים מרותקת ובפה פעור. read more

שמחת אמו

ככה הם סופגים מידע היום

לאחר שבוע בלבד בחטיבת הביניים החדשה ניגש אלי ג'וניור ובאמתחתו מסקנה חשובה – "אני לא אוהב ללכת לבית הספר, זה לא כיף." חיבקתי אותו בחום ואמרתי בהקלה "יופי, אתה ילד נורמלי!" אם היה אומר לי שהוא מת על בית הספר ורק מחכה ללכת לשם, הייתי מן הסתם דואגת, אולי אפילו מתייעצת עם רופאה או פסיכולוגית או שתיהן גם יחד. read more

כל קולג' בא יומו

כמו חלוצי המערב Photo by Hagit Galatzer

הרפתקאות מסיפור מסע אמריקאי אמיתי

בשעה טובה ובמזל טוב סיימה בתי את לימודי התיכון ופנתה לשלב הבא בחייה, לימודים בקולג'. לפני שאתם פוצחים בקולולו ומפציצים אותי ב"כל הכבוד" ובלייקים המתבקשים, חשוב שתדעו שמדובר בתענוג מפוקפק ובכמה רמות של עונש להורים. החל מתהליך הרישום שמתחיל בכלל בתחילת התיכון או אפילו קודם, אם אתם סינים או הודים. ועד למעבר הפיזי לקולג', שעשוי להיות במדינה אחרת ובמרחק של אלפי קילומטר מהבית. כמו החלוצים שיצאו לדרך לא נודעת בדרכם ליישב את המערב הפרוע, יוצאים ההורים וילדם אל הרפתקאה יקרה, ארוכה ומלאת חתחתים וגם כמה רגעי נחת ואושר קצרים. read more

מי אנחנו ויומולדת ארבע שמח!

הסיאטלון חוגג ארבע שנות פעילות ועשייה קהילתית

הסיאטלון חוגג יומולדת והשמחה רבה. תודה ענקית לקוראים ולמפרסמים הנאמנים, בזכותכם ולמענכם קיים הסיאטלון.

בכל ראשון לחודש יוצא גיליון חדש ונשלח בהתרגשות לתיבות הדוא"ל שלכם עם אירועים קהילתיים, הופעות, מסיבות, הרצאות וכל מה שעשוי לענין את הקהילה הישראלית באיזור. בנוסף למידע בלוח האירועים תמצאו את הטורים הקבועים אותם כותבים חברים יקרים שמנדבים את זמנם ומרצם ותורמים ידע וכישרון לטובת הקהילה שלנו. read more

תום שנות התום

מה באמת צריך להביא לטקס הסיום של התיכון ואיך מקמבנים כובע מרובע על רעמת תלתלים?

בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון, עליתי על הבמה ולחצתי בהתרגשות את ידם של צוות המורים של תיכון אזורי באר-טוביה שכלל, בין השאר, את המשוררים אגי משעול וגיורא פישר. אחרי הטקס המכובד הוחלפה השמלה השחורה שקניתי בתל אביב במחיר מופקע בג'ינס קצר וחולצה גזורה וחושפת קו חזייה לפי מיטב אופנת המושבים והקיבוצים של 1993. הקהל המתין בציפייה להופעה של היוד-ביתניקים, הצגה שלמה שהופקה במשך חודשים ע"י מחזור ל"א. read more

1 2 3 6