שלום, אני נוסעת ותודה על הסלמון

ולסיום, נוף מהפנט Photo by Hagit Galatzer

בקרוב מאוד אחבוש מסיכה, אצטייד באלכוג'ל והרבה תקווה בלב ואעלה על טיסת כיוון אחד לנתב"ג אחרי כמעט 17 שנים בארצות הברית. "נחזור לפני שהילדה הולכת לכיתה א'…" כך אמרנו לעצמנו כשהגענו עם זאטוטה בת שנתיים למישיגן היפה, ארץ האגמים והאוטומובילים, בעלת ארבע העונות: סתיו מקפיא, חורף מושלג, אביב חורפי וקיץ קצרצר ולח. הילדה הזאת כבר בשנה שנייה באוניברסיטה…

 לאיזור סיאטל הגענו בסוף 2009, אחרי שנה בדרום קליפורניה השמשית, שנה של חופש וטיולים ומנוי שנתי בדיסנילד, לגולנד ולה-לה-לנד. לאחר שהחלפנו שלוש מדינות וארזנו את הבית בפעם הרביעית תוך שנתיים, הכרזתי שהמעבר הבא יהיה רק בחזרה לישראל. עבר יותר מעשור, אבל אני הבטחות מקיימת…

דווקא כדי להכעיס, סיאטל היתה נחמדה אלי בשבועות האחרונים כאילו שמעה שאני עוזבת ונתנה מאמץ אחרון להקסים. כל התותחים הכבדים יצאו, הטבע המתפרץ, העצים ירוקי העד וגבוהי הצמרת, ההר המושלג והמלכותי, אפילו דב הגיע לחצר שלנו להגיד שלום! ולחשוב שפעם התלהבתי מסנאי חולף… והכל במזג אויר בהיר ומושלם ולא אופייני לאיזור. ימים שלמים של שמש זורחת ובריזה מעודנת או כמו שהיו אומרים אצלנו "אח, יש פה אויר טוב". באגם, המים נעימים ונקיים ולא היה אכפת לי בכלל כשנפלתי מהסאפ בסיבוב ואיבדתי את משקפי השמש במצולות. בשיעורי היוגה של איילת בפארק של הקיבוץ, נשרים אציליים חגו סחור-סחור מעל הנופשים שומרי המרחק, בעוד צמד ברווזים, הוא והיא, נוסק בסיבוב ואז נוחת בתיאום ישירות אל המים הצלולים.

שכן שקפץ לביקור פרידה קצר Photo by Hagit Galatzer

איפה אותם שבועות וחודשים של מזג אויר סגרירי במנעד חמישים גוונים של אפור (ולא במובן הסקסי) עם ממטרים פזורים לכל אורך היממה מצאת החמה ועד צאת הנשמה? איפה אותה וושינגטון בה עוטים סוודר ושותים מרק חם כל חודש יוני?

מצד שני, לא שכחתי את מדקרות הקנאה וההשתאות שעברו בליבי כל פעם ששמעתי על משפחה זו או אחרת שחוזרת לישראל, ואת האמן מכל הלב בפסח כשלחשתי "לשנה הבאה בכפר סבא הבנויה". והגעגועים בריקודי העם עם אוהד וויקטוריה, כל פעם שרקדנו "ארץ ארץ", ושרנו בחיוך חצי נבוך: ארץ בה נולדנו, ארץ בה נחיה, יהיה מה שיהיה.

שיעור יוגה בסטודיו הפתוח של פארק איידלווד Photo by Hagit Galatzer

כן, כן אני יודעת, אני חוזרת למקום שונה מזה שעזבתי בתחילת שנות ה-2000 ומצפות לי הפתעות לרוב, לא כולן משמחות. גם אני עצמי עברתי לא מעט והשתניתי. חלק ממני כבר מזמן אמריקאי ורגיל לחוקים מסודרים, שמירה על מרחק אישי והמתנה מנומסת בתורים. אבל חלק אחר נשאר נטוע עמוק במושב קטן ליד גדרה והוא מתגעגע הביתה, למשפחה, לחברים, לחום האנושי וללחות הבלתי אנושית. זה לא הגיוני בעליל ואולי קצת מטורף, אבל אנו חיים בזמנים מטורפים. אז אם כבר לעבוד מהבית, אז לפחות שהבית יהיה מוכר ודובר עברית ובמקרר יחכו לי מילקי וצפתית, מה עוד צריך כדי להעביר את הבידוד בכיף.

היטיב לסכם זאת חיים משה בשירו "בואו נשיר לארץ יפה", כשהוא לבוש ספורט-אלגנט ויושב על מכונית כתומה (?) בקליפ מתוך זהו-זה:
וגם מי שהולך מעבר לים
מנסה לשבת בארץ נכר
משהו בלב מחזירו לכאן
לא היום אז אולי מחר …

זה הזמן אולי לשכוח
את כל שעבר חלף
זה הזמן אולי לפתוח
בארצנו דף חדש…

Seatelon

Seatelon

סיאטלון, המקומון הישראלי של סיאטל והסביבה. במה ליוצרים מקומיים ובעלי עסקים בקהילה וכל המידע על הופעות מעניינות ואירועים קהילתיים בסיאטל והאיזור. צרו קשר והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו, זה משתלם.
Seatelon

Latest posts by Seatelon (see all)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Time limit is exhausted. Please reload CAPTCHA.

16 − = 7