יש את זה ביותר גדול?

דובי לתינוק Photo by Hagit Galatzer

מי שתגיד לכם שהגודל לא קובע משקרת. בטח שקובע וכמה שיותר גדול יותר טוב, וגם יותר זול. את הפעם הראשונה שלי אני זוכרת בהתרגשות עד היום. חברה הכניסה אותי בסוד העיניינים של מועדון מיוחד, לחברים בלבד, שם תוכלו למצוא כל מה שנפשכם חשקה בו, והכל תמיד באקסטרה לארג'. לאחר שאתם עוברים סלקציה קפדנית בכניסה אתם מוכנסים אחר כבוד לממלכת הפנטזיות הפרועות ביותר, בתחום הקמעונאות הצרכנית.

בשעותי הראשונות בקוסקו רק הסתובבתי משתאה במעברים הרחבים, מבטי נישא מעלה מעלה אל שורות המדפים עמוסי הסחורה ואני מצביעה וצועקת בחוסר נימוס "תראו, דלי של קוטג'! שק של אורז! חבית נוטלה!" אווירת המחסן הענקי משדרת מחיר זול ואטרקטיבי, האורות הבוהקים וערימות הסחורה המפתות קוראות לנו "קנו!", "זה כדאי…". וכך אנו מתענינים במכונת אספרסו משוכללת (אני שותה רק נס) ובאמת הטלוויזיה משנה שעברה כבר מיושנת וקטנה (שמונים אינץ' זה החמישים החדש). ומכאן קצרה הדרך לאוהל של עשרה אנשים (יש לנו שני ילדים) וצמיד יהלומים (בהנחה של 1000$!) ואנו באנו בכלל לקנות נייר טואלט ובננות (1.35$ לאשכול). כואב לכם הראש מכל השפע המבלבל? אל דאגה, באגף התרופות מצאתי אדוויל באריזות של 360 כדור. ויש גם ויטמינים בכמויות, אותם תוכלו לשכוח ליטול יומיום במשך שנה, לפחות. ואל תשכחו להצטייד במעיל. אם תמיד חלמתם לחוות על בשרכם מה הרגישו האפונה והגזר בשיר הידוע "קר לי ברגליים, תדליק ת'מנורה בקיר", בקוסקו תוכלו להיכנס ממש אל תוך מקרר הירקות ומוצרי החלב, חדר בטפרטורה ארקטית וכבר קרו מקרים של קונים שקפאו כי התלבטו קצת בין ביצים אורגניות או רגילות.

אבל איך הגענו ל500 דולר?

בנוסף למוצרי המזון המפתים באריזות הענק הזולות מתמחה החנות בז'אנר הקניות מסוג "לא התכוונתי לקנות בכלל". מספרים שסידור המוצרים בחנות מושתת על טריקים פסיכולוגיים מלוכלכים שמפעילים במוחנו יצרים קדמוניים אפלים. אחרת, איך ניתן להסביר את התופעה הבאה – אנחנו כבר בקופה, מתכוננים לשוק הרגיל "אבל איך הגענו ל500 דולר, רק קנינו כמה שטויות" ובעלי שיחיה זורק לי "אוי, שכחתי משהו קטן" וחוזר כעבור מספר דקות מלווה בשני עובדים חסונים הגוררים עגלה ועליה טלוויזיה חדשה ומערכת סראונד.

קניות של הרגע האחרון ליד הקופה Photo by Hagit Galatzer

מחסני הכל חינם

סיבוב בחנות המחסנית תוך דחיפת עגלת קניות אימתנית עמוסה הוא שווה ערך לאימון קרוס-פיט מתקדם או מסלול מכשולים – "זוזי כבר, סבתא!". הילדים מנדנדים וגם אנחנו קצת עייפים ורעבים, אפשר להתפתות ולרכוש משולש פיצה משפחתי או נקניקייה בגודל פורנוגרפי, אבל חבל להוציא סתם כסף. בפינות אסטרטגיות ברחבי החנות מפוזרים קשישים חביבים, עטויי חלוק לבן וכובע אמבט ומצויידים בתנור טוסטר-אובן, קטן אבל ממזר. מהתנור הם שולפים מיני מזונות ריחניים, אותם הם גוזרים באלגנטיות במספריים ומניחים בצלוחיות נייר קטנטנות. כמו בפלאפלים המיתולוגיים הכי מוצלחים, בדוכנים הטובים יש תמיד תור של קונים שממתינים בסבלנות ומחייכים זה לזה בהנהון ראש ידעני. כשיוצא משלוח טרי למגש, נשכחים כל הנימוסים. לאחר הסתערות של שנייה וחצי נשארים על המגש מנג'טים מיותמים וקשיש המום שמחפש את הכובע שלו. בעלי ניסיון יודעים לתזמן את סיבובם בחנות עם צלצולי הטיימר של הטוסטרים הקטנים ולדלג להם מדוכן לדוכן, פה חוטפים שליש המבורגר צמחוני, פה פיסת שניצל, שם מנג'ט של חומוס בתוכו צ'יפסים דקיקים של קינואה ושעועית מש. רק המובחר שבמובחר בשבילנו חברי המועדון. אם תעצמו עיניים ותתעלמו מלובן הפלורסנטים הבוהק ועדרי המשפחות על טפם וחמותם, תוכלו לדמיין שאתם במסיבת קוקטיייל של דיאטה טרנדית מהחוף המערבי, בה אוכלים רק אוכל גזור.

קונים רק מהרשימה: ניר טואלט, מלפפון, טלוויזיה, בלנדר, גרביים, פסנתר, מסטיק, סירה, ושברולט Photo by Hagit Galatzer

מחזירים וחוזר חלילה

אטרקציה נוספת היא מדיניות ההחזרות הליברלית של החנות המאפשרת להחזיר כל מוצר, גם אם הוא נפתח, שומש, ואפילו נאכל. במו עיני ראיתי אנשים מחזירים בקבוק יין חצי מלא, קופסא ריקה למחצה של נתחי אננס טרי ומגש של סנדביצ'ונים, שרואים בעליל כי נפתח ונאכלו ממנו שני סנדביצ'ים ואפילו לא הזיזו את השאר כדי שיראה שלא נגעו. המוכרת לקחה את המוצרים בידה עטויית הכפפות החד פעמיות (קופסא של 1000 יחידות ב9.99 באגף הטואליטיקה) ובמבט חתום החזירה לרוכשים כסף מזומן! בני הזוג שלא האמינו ששיטת מצליח שלהם באמת הצליחה, לקחו את הכסף וברחו בעוד שאר העומדים בתור ההחזרות מצקצקים במורת רוח. "מחזירים" חזירים שכאלה מוציאים שם רע לכל קהילת המחזירנים. קהילה שאני חברה של כבוד בה. מדובר באנשים נורמטיביים למדי, לא חובבי קניות אלא חובבי תהליך הקנייה. אני למשל, מאוד אוהבת לבקר בחנויות, לממש סחורה ובעיקר לחמוד. לפעמים יש לי ימים טובים שבהם זה מספיק. ולפעמים אני הולכת עד הסוף ורוכשת מוצר. אבל, עם ההגעה הבייתה אוכלת אותי חרטה עמוקה. זה יקר מדי, זה לא מתאים, ולמה קניתי עגלת ריצה מתקדמת אם הבן הקטן בחטיבה? לאחר התלבטויות והיסוסים, לוקחים את המוצר (שלא נעשה בו שימוש) ומחזירים אותו אחר כבוד לחנות. ואז, אם אני כבר שם, למה שלא אעשה איזה סיבוב קטן? ככה סתם לראות מה התחדש, אולי יצא דגם חדש של עגלות ריצה ואולי ארכוש לי פסנתר כנף או כספת לרובי הציד.

החגית להמחשה בלבד Photo by Hagit Galatzer

החנות מקבלת לקוחה מרוצה שרוכשת לה מוצר אחר, בו כנראה לא תשתמש ותחזיר בהזדמנות וכך חוזר חלילה במחזוריות אינסופית להנעת גלגלי הכלכלה האמריקאית ולתפארת ארצות הברית. אז אפשר להחזיר כל דבר שקונים ויש גם אוכל בחינם? הרי זה בילוי משפחתי אידאלי, אתם חושבים לעצמכם, נבוא, נסתובב, ונקנה אך ורק בננות ונייר טואלט שאזל. כן, כן, לוחשים קברניטי החנות ומחככים את ידיהם בציפייה, בואו, היכנסו…

Hagit Galatzer

Hagit Galatzer

חגית גלצר, עורכת וכותבת ראשית בסיאטלון, במקור מושבניקית מנווה-מבטח והיום מתגוררת באיזור סיאטל. עובדת במשרה תובענית אך מתגמלת שנקראת "בעל ושני ילדים" ובשעות המועטות שנותרו גם בהי-טק. מנסה לשמור על כושר אך מבלה את מרבית היום על כיסאות שונים. אוהבת לקרוא וגם לאכול אוכל בריא וטעים, בעיקר כשמישהו אחר מכין ומסדר אח"כ את המטבח.
Hagit Galatzer

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Time limit is exhausted. Please reload CAPTCHA.

46 + = 55