תום שנות התום
מה באמת צריך להביא לטקס הסיום של התיכון ואיך מקמבנים כובע מרובע על רעמת תלתלים?
בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון, עליתי על הבמה ולחצתי בהתרגשות את ידם של צוות המורים של תיכון אזורי באר-טוביה שכלל, בין השאר, את המשוררים אגי משעול וגיורא פישר. אחרי הטקס המכובד הוחלפה השמלה השחורה שקניתי בתל אביב במחיר מופקע בג'ינס קצר וחולצה גזורה וחושפת קו חזייה לפי מיטב אופנת המושבים והקיבוצים של 1993. הקהל המתין בציפייה להופעה של היוד-ביתניקים, הצגה שלמה שהופקה במשך חודשים ע"י מחזור ל"א.
ואיך קינאתי בזמרים שנסעו לאולפן הקלטות אמיתי כדי להקליט את השירים, למרות שאין מצב שהייתי שרה בעצמי. ואיך קינאתי בשחקנים הראשיים, למרות שאין מצב שהייתי עולה על הבמה לבדי. בסוף, רק בגלל שאיריס, שתמיד הייתה בוגרת וחכמה מכפי גילה, אמרה שכדאי להשתתף בהצגה כי זאת מזכרת לתקופה יפה שלא תחזור לעולם, הסכמתי להשתתף באחד המערכונים\ריקודים הקבוצתיים לבושה בחלוק מעבדה לבן שהשאלנו מאמא של שרון.
וזה באמת היה קסום ובלתי נשכח. לא ההצגה והמערכונים שכמובן הצחיקו רק אותנו, אלא תקופת החזרות הארוכה. הזדמנות אחרונה להיות קצת ילדים בתיכון, לפני שנפרדים לצבא, לאוניברסיטה ולמירוץ החיים.
טקס סיום התיכון האמריקני של בתי היה הפקה מתוזמרת שנערכה באולם הכדורסל של אוניברסיטת וושינגטון שהיה גדול מספיק כדי להכיל את מאות הבוגרים ואלפי בני המשפחה הנרגשים. שוב חזרתי על הפדיחה מרסיטל הבלט של גיל ארבע בו הייתי האמא היחידה שלא הביאה זר פרחים לבלרינה הקטנה שלה. מה לעשות ששוב לא אמרו לי שנהוג להביא פרחים או את אחד מן העזרים הטקטיים הבאים: זר או מחרוזת פרחים בסגנון הוואי (אפשר ורצוי אפילו כמה מחרוזות תואמות לצבעי בית הספר), תמונה מוגדלת של הבוגר\ת רצוי מתקופת הינקות או בפרצוף מצחיק או שלט ענקי עם איזו אמרת שפר או לפחות קונגרטשוליישנס. לעזרים הללו תפקיד חשוב בזמן ההמתנה לתחילת הטקס, כשהמצלמה עוברת על הקהל כמו במשחק בייסבול ופני הצופים מתגלים לעצמם על מסך הג'מבוטרון הענקי. או אז אפשר לנפנף בשלט שהבאתם או לעשות פרצופים או לנשק בהפתעה את היושבים לצידך לקול מצהלות הקהל.
הבוגרים עצמם מחכים דרוכים ומזיעים מאחורי הקלעים בגלימותיהם הסינטטיות, כמעט 100$ לגלימה וכובע חד פעמיים שיוכלו לשמש אחר כך מקסימום כתחפושת דחק של הארי פוטר. כובע הסטודנטים המסורתי והמרובע היווה אתגר מיוחד, שכן מלומדי אירופה של המאה ה-12 לא התהדרו כנראה בשפעת תלתלים כפי שנהוג אצלנו במשפחה. מזל שבתי, כמו כל בני דורה, יודעת מה לעשות כשיש בעיה – לפנות מיד לאלוהי היו-טיוב, שם מצאה סרטון קצר שהסביר איך להשתמש בקשת שיער מפלסטיק, נייר דבק וסיכת ביטחון ולקמבן את הכובע כך שיישב בנוחיות על התלתלים ולא יפול.
לא היו מערכונים או הצגות, מקסימום כמה בדיחות שעברו אישור מראש, בנאום של נציג התלמידים (אצלנו הבנים הסתובבו וחשפו בבת אחת את התחת לכמה שניות באמצע אחד הריקודים). היו הרבה נאומים של מורים והענקת פרסים לתלמידים מצטיינים והמון המון המון תלמידים שעלו על הבמה לשניה ולחצו את היד בהתרגשות. אבל בסוף בסוף, הגיע החלק הבאמת מרגש. טקס זריקת הכובעים לאויר, המסמל את סיום תקופת הלימודים בבית הספר והיציאה מעבדות לחירות.
כמוני בשעתו, גם הבוגרים הטריים לא מבינים עדיין שזוהי סופה של התקופה היפה והתמימה ביותר בחיים ואין כל כך על מה לשמוח. מעכשיו זה מירוץ ותחרות והישגיות ועבודה קשה לעמוד בציפיות, לא תמיד ריאליות או נחוצות, של החברה, של ההורים, של עצמנו. לפעמים יש רגעים קטנים של נחת, כמו טקס סיום תיכון של הבת הבכורה או הבן הצעיר ששר בהתרגשות בטקס הסיום של בית הספר היסודי, אבל חוץ מזה, שגרה אכזרית ושוחקת. רק איריס ידעה שעוד נתגעגע לתיכון ולשנות הנעורים שלא יחזרו לעולם.
Hagit Galatzer
Latest posts by Hagit Galatzer (see all)
- מבצע ניקוי-פינוי - מאי 31, 2020
- עושים סדר בסגר - מאי 1, 2020
- השד התסמיני - מרץ 31, 2020