טלפון שבור
התמכרות בעידן הטכנולוגי ואיך בכלל הסתדרנו פעם עם טלפון לא-חכם
באופן כללי אני מחשיבה את עצמי כאחת מאותם מתי מעט בימינו שאינם מכורים לטלפון שלהם. אני נוהגת להתנשא באופן קבוע על בני משפחתי היקרים שאינם יכולים להתנתק מהמסך הקטן ונושאים אותו עימם אפילו לחדרי האמבטיה והשירותים. אני כל כך לא מכורה, שלפעמים עוברת כשעה תמימה לפני שאני בודקת הודעות בווצאפ ומה קורה בפייסבוק.
והנה, בערב רגיל ככל הערבים, נפל דבר. מסך הטלפון החשיך ונסגר ושום דבר לא עזר. בתחילה חשבתי שמדובר בחולשה זמנית שטעינה טובה תסדר. אך לא קרה כלום גם לאחר מנוחה ארוכה במטען. רציתי לפתוח את הטלפון ולהוציא את הבטריה, אבל שכחתי שהטלפונים של היום סגורים הרמטית. התיעצתי גם עם גוגל ובצעתי סדרת טקסי וודו משונים שכללו לחיצות על מגוון כפתורים שהיו אמורים לאתחל את הטלפון מחדש, ללא הועיל.
בצוק העיתים, השאלתי את הטלפון של ג'וניור. מכיון שג'וניור הוא רק בן עשר וביקשנו לעכב את ההתמכרות לטלפון במספר שנים, רכשנו לו בשנה שעברה טלפון לא-חכם. דהיינו, מתקפל כזה עם מקשים אמיתיים ובלי מסך מגע ואפליקציות, כמו של פעם. תשמעו, לא ברור איך הסתדרנו באותם ימים חשוכים. לקח לי כרבע שעה לגלות איך שולחים הודעה ואז עוד כמחצית השעה להקליד אותה…כזכור, האותיות חולקות מקום על המקשים ולכן צריך להקיש שלוש פעמים עבור האות C למשל. בסוף התייאשתי והתקשרתי, עוד פעולה עתיקת יומין שהיינו עושים פעם לפני עידן הטקטסינג והווצאפ.
