פורטוגל – מסע בזמן
לליסבון הגענו ביום החם ביותר שידעה העיר מזה עשור לפחות. הרוח החמה והשמש המעומעמת קידמו את פנינו כשיצאנו משדה התעופה. נהג המונית שהסיע אותנו למלון טען שזקני ליסבון לא זוכרים חום נורא כזה. את היום הראשון (או ליתר דיוק מה שנשאר ממנו), בילינו בשיטוט בשדירת החנויות היפה של העיר הנושקת לנהר רחב ידיים. מכיוון שהבנו שביום המחרת עדיף שנהיה במקומות סגורים חיפשנו מוזיאונים. אני רוצה להמליץ על שלושה מוזיאונים מצויינים: ראשית, מוזיאון המוזאיקה של ליסבון, או בפי ההליסבונאים מכנים בשם אז'ול, שהוא מוזיאון לאריחים מצויירים. הפורטוגלים מדביקים את החרסינות הללו על גבי בניינים, במוזיאונים, בבנייני ציבור. חלקם אכן מבנים הסטוריים, חלקם משוחזרים. האז'ול הוא חלק בלתי נפרד מהעיר הזאת וניתן למצא אותו בכל מקום אפשרי. המוזיאון קטן ונחמד, נעים לשוטט בתוכו, בעיקר בשל העובדה שהוא איננו עמוס בשעות הבוקר המוקדמות, אני ממליצה בחום לטייל בבוקר אם אפשר. אחר כך כבר צפוף והרבה פחות נחמד.
משם נסענו לעיירה בשם בלם (ובעצם, בית לחם). עיירה ציורית היושבת על חוף הים. לא טיילנו הרבה ברחובותיה (לצערי), בשם החום הכבד, אבל נכנסנו לשני מוזיאונים: הראשון הוא המוזיאון הימי של ליסבון: יש אנשים שיהנו ללמוד על סוגי הספינות שיצאו לגילוי עולמות חדשים, אני התלהבתי מהאביזרים למדידה ימית, מהשעונים, המצפנים ההסטוריים והטכנולוגיות המוקדמות שבחלקן משתמשי עד היום הזה בניווטים ימיים. נהנינו מאוד מהאוירה במוזיאון השולחת את המתהלך בו לצאת למסע אחד או שניים ברחבי העולם. משם חצינו את הכביש והגענו למתחם שלם שבו יושב המוזיאון לאומנות מודרנית של ליסבון. אהבתי את תערוכת הצילום המרתקת, שלקחה אותנו אל לב ליבה של אפריקה, מסע תרבותי ואישי של צלם ששכחתי את שמו. מבנה המוזיאון מעניין, ובסופי השבוע מתנהל באזור הכניסה שוק איכרים מקומי חביב.
את היום השלישי הקדשנו לעליה לטירה העתיקה החולשת על העיר. הטירה הזאת נכבשה שוב ושוב, מכיוו שהיוותה מעין שער כניסה לאירופה כולה. היא היתה מושא למוסלמים שהגיעו מספרד וממרוקו השכנה, טירה שמלחמות הדת בה היו מרות מדם. אני באופן אישי לא אוהבת טירות, שמזכירות לי תמיד מלחמה זו או אחרת..אבל הנופים הנשקפים מן הטירה, לכל הכיוונים, שווים ביקור. החופים, העיר, גווני הירוק הטבולים בכחול, וגגות אדומים מציצים מכל פינה. משם ירדנו אל העיר עצמה, משוטטים ברחובותיה, ואת הערב בילינו בקונצרט מסורתי פורטוגלי בשם "פאדו". פאדו היא מוסיקה טרובדורית במובן מסויים, רומנטית ועצובה. בדרך כלל יהיו בה שני כלי מיתר, ושירה נשית ו/או גברית. היא מבטאת געגועים, יש האומרים בעקבות הבעלים שיצאו למסעות מגלי עולם החל במאה ה 15, ויש אומרים שעד היום ניתן למצא בה השפעה מורית מהמאה ה 13.
את היום האחרון בליסבון בילינו בסיור מודרך, ברשותו של אריק, איש מקסים בעל ידע רב, שליווה אותנו בכל זמננו בפורטוגל. בכל פעם שהיינו זקוקים לעצה או לרעיון, אריק סייע באהבה ובסבלנות, וכך הרגשנו גם בסיור ברחבי העיר, ברחובות הצרים והציוריים של העיר. לאריק יש אתר שנקרא "ישראלי בפורטוגל", אני ממליצה בחום על סיוריו והמלצותיו. קינחנו את היום האחרון בשוק המקומי, שלצידו דוכני מזון, זולים וטעימים מאוד. בכלל, ליסבון זולה יחסית, ואפשר למצא מסעדות מעולות במחירים מצחיקים.
בליסבון שכרנו רכב ונסענו דרומה לעיירה בשם לאגוס, השוכנת למרגלות חוף ים. בעיירה זאת ניתן לקחת סיורי ספינות קטנות שמשיטות את התיירים אל מערות המתנוססות ממש מעל הים. המערות מזכירות את ראש הנקרה, אבל הן הרבה יותר גדולות ומגוונות. אפשר גם לשכור קייק ולשייט בין המערות הללו.
לאחר יומיים של מנוחה וטיול קטן הצפנו מכיוון מזרח של פורטוגל והגענו לאבורה. עיירה קטנטנה וחביבה. שוב, סיור בעיר עתיקה, מסעדה עממית פצפונת, הורסת, ואנשים חמים ונעימים.
משם עלינו צפונה לעיירות נוספות, חלקן יושבות למרגלות הים, חלקן בין הרים ויערות, והמון עצי אקליפטוס. סיימנו את הטיול שלנו בעמק הדורה – הוא עמק היינות. עמק הדורה יפיפה! הוא מורכב מהרים נישאים עם וואדיות עמוקים ונהרות מתפתלים, עיירות קטנטנות, חוות, כרמים, ומסעדות קטנות. משם נסענו לפורטו שהיתה היעד האחרון שלנו בפורטוגל. פורטו יושבת למרגלות נהר ולפתחו של חוף ים. בפורטו טיילנו בעיקר ברגל. ולא פעם ולא פעמיים הרגשתי שהגעתי אל מאות אחרות לגמרי, בעיקר באוניברסיטה של פורטו, שבה ביקרנו בספריה העתיקה, שבה יש ספרים מהמאה ה 12 והלאה. מסע במנהרת זמן ממש. התארחנו בפורטו במלון קטנטן שגובל באוניברסיטה, ובנוי על חורבות העיר העתיקה שלה. הקירות העתיקים משולבים עם החדש, והתחושה היא שהעבר משתלב עם ההווה שישתלב עם העתיד, ואולי בכל זאת אין חדש תחת השמש. אני רוצה לציין את המוזאון לאומנות מודרנית של פורטו שאומנם פחות מרשים אבל המתחם שלו נמצא בשטחה של וילה רחבת ידיים, סביבה גנים יפייפיים. הגנים היו קסומים, בשלב מסויים הרגשתי שאני מתהלכת בתוך הספר "סוד הגן הנעלם". גנים שבתוכם אפשר ללכת לאיבוד, גנים מגוונים שבהם ניתנה תשומת לב רבה לכל פרט ופרט.
עזבנו את פורטוגל עם טעם לעוד ועוד ועוד. ההרגשה היתה שהגענו למקום מוכר כל כך, למרות שלא דרכנו בו קודם לכן. ממליצה בחום על טיול במחיר סביר לחלוטין למדינה שפתחה צוהר אל העולם רק החל משנת 1975, שכן עד אז השלטון היה טוטאליטרי, וסגר את המדינה להשפעה מערבית. נדמה שזאת אחת הפנינות האחרונות שנותרו מעולם תמים.
Revital Shiri-Horowitz
Latest posts by Revital Shiri-Horowitz (see all)
- פורטוגל – מסע בזמן - ספטמבר 29, 2018
- פגישה לאין קץ - יולי 29, 2018
- שכנות טובה - יוני 30, 2018