עלילותיו של אליאב קדוש, צעיר מוכשר ממושב לא הכי טוב בדרום, כהגדרתו, בצבא ההגנה לישראל, אחת הפרות הקדושות האחרונות בחברה הישראלית.
באורח פלא מגיע קדוש לקורס טיס, הדובדבן שבקצפת הצבא. מכיון שהוא לא "טייס מלידה" כמו חברו ה"צפוני" שנולד במקום הנכון למשפחה הנכונה, הוא מוצא עצמו לבסוף בטירונות צנחנים וזאת למרות שעבר את כל שלבי הקורס בהצלחה. בניגוד לקורס הטיס שמתואר כקייטנה, הטירונות מתוארת כקייטנה מהגהינום עם טירטורים, מפקדים קטנוניים, עונשים ושביזות צבאית כללית.
אני לא זוכרת יותר מדי מהטירונות שלי שנמשכה עשרה ימים תמימים. רוב הזמן ניקינו. את האוהל, את הבסיס, וסירי ענק במטבח. פעילות נוספת לגיוון הייתה טבילה יומיומית של הנשק באמבט שמן שחור, רק כדי לנקות אותו בשקדנות אחר כך. הטראומה הגדולה ביותר מהטירונות הייתה דווקא היציאה הבייתה (כן, יצאנו בסופשבוע היחיד מתוך עשרת הימים…)
בטירונות התהלכנו במדי ב' מהוהים ונוחים להפליא. הרגשנו קרביות למדי אפילו חבושות בכובע הפטריה הידוע לשמצה איתו הצטלמנו מחייכות מאחורי אקליפטוס. ביציאה הבייתה נאלצנו ללבוש מדי א' חדשים שזעקו "צעירות ופעירות". ההופעה המסנוורת כללה מכנסי דקרון בוהקות עם פנסים וכיסים תפוחים בגזרה שלא הולמת אף אחת, וכומתת כריש שחורה בעלת נפח שרק אח"כ למדנו להשטיח יפה מתחת למזרון.
מזל שבסיס הטירוניות ג'וליס, בואכה קסטינה, שכן רק מספר תחנות אוטובוס מהמושב שלי, כך ניצלתי מהשפלה ארוכת טווח שהייתה מנת חלקן של חברותי הצפוניות שנסעו לתחנה המרכזית בת"א.
עלילותיו של הגיבור מזכירות לעיתים את עלילותיו של חייל מפורסם ואמיץ אחר בשם שוויק, שנאבק בחינניות ובחוסר תוחלת בחלמאות ובאטימות הצבאית שלא משתנה לעולם, לא משנה באיזה צבא. נוסטלגיה וגעגועים לטוסט גבנ"צ מהשק"ם, מעיל דובון מחמם ביום חורף וחברויות שנשארו מימי ממד"ה והמפח"ש לצד עצב עמוק על צעירים שהלכו לבלי שוב.
להשאלה מהספריה לחצו
כאן