דאגות של הורים ברילוקיישן

מחשבות של אשמה וסטרס אצל הורים ואיך מתמודדים איתן

הילד שלי, בן 13, מסתגר בחדרו ולא רוצה לצאת. הוא הולך לבית הספר אבל כשהוא חוזר, הוא לא רוצה לדבר עם אף אחד. גם לא רוצה לאכול ארוחת צהריים שהכנתי לו. פיניתי את כל זמני כדי להיות איתו, לעזור, להקשיב, לתמוך, אולי גם לעזור בשיעורים, אבל הוא לא רוצה להיות איתי. הוא כועס.

אני מפתה אותו, "בוא נלך לבית קפה". הוא נענה, אך גם שם יושב מולי בשתיקה. "אתה צריך עזרה? יש משהו שאני יכולה לעשות בשבילך? אולי נמצא לך מורה פרטי כדי לחזק את השפה? זה יכול לעזור לך בלימודים ולהתחבר אל חברים מהכיתה". הוא לא רוצה כלום. הוא כועס, עליי ועל אבא שלו, כי ניתקנו אותו מארץ מולדתו וחזרנו לישראל. מאז עברו 3 שנים. הכל בסדר. הילד הוא כבר נער מאושר ושמח עם חברים, מסתדר בלימודים וכולנו התאקלמנו היטב. read more

מחשבת מסלול מחדש

הדרך אל האושר Photo by Nurit Asnash

אתגרים אישיים ומקצועיים לאחר רילוקיישן של בן (או בת) הזוג

אחרי עשר שנים של עבודה קשה והשקעה – תואר ראשון, תואר שני, עבודות ומבחנים במסלולי הלימודים התחרותיים, והרבה עבודות מלצרות, פקידות, ניקיון ומכירות כדי לממן את הלימודים, שכר הדירה, הוצאות שוטפות וחשבונות, סוף סוף, גוייסתי למישרת חלומותיי. תפקיד מעניין בחברה גדולה, משכורת ותנאים טובים, משרד יפה עם חלון ואוכל טעים בקפיטריה. ואז, כמה חודשים אחרי שהתחלתי לעבוד שם, הגיעה הצעת עבודה מפתה לבן זוגי… בחו"ל. read more

רילוקיישן, דיסלוקיישן

טור חדש על האתגרים לפני ואחרי המעבר לחו"ל או החזרה לארץ

בשנת 2001 התחתנו ושבועיים אחרי זה ארזנו את עצמינו וטסנו לניכר. חשבתי לעצמי, בתור מי שלפני דקה היתה רווקה ובן-לילה הפכה לנשואה, שהרילוקיישן יהיה ירח דבש ארוך, שנה, מקסימום שנתיים, וחוזרים. מפה לשם, נשארנו בסיאטל חמש עשרה שנים שבמהלכן הפכנו להורים ועוד הרבה דברים. לפני כשלוש שנים חזרנו לישראל, רילוקיישן הפוך. read more