פגישה לאין קץ

עקבתי אחריה כשעלתה לחשמלית. היא ישבה שלושה ספסלים לפני, מצד ימין, מצמידה את אפה לשמשת החלון, בוהה החוצה אל היום החורפי, הגשום הזה, יום שבו העננים מכסים את צמרות העצים הגבוהים עד שלא יודעים בבירור מה גובהם. יום שבו הגשם מטפטף על החלון, מבקש להתפרץ לו פנימה, שהבל הפה מטשטש את הראיה ומחדד את המבט פנימה, אל הנפש, אל תוך תוכך… היא הצמידה את ראשה והתמכרה לקרירות שחדרה מבעד לשמשת החלון. read more

שכנות טובה

"אז את שומעת"? היא אומרת, לועסת מסטיק בגסות, "אמרתי לו שאם הוא לא בא עכשיו אז שלא יבוא בכלל". אני שומע אותה מדברת, האמת היא שלא רק אני שומע, אלא גם כל השכונה, אבל אני שותק.

היא ממשיכה לדבר בגסות ואני יכול לדמיין את המסטיק ואת פיה נלחמים זה בזה, נראה מי יתעייף קודם, המסטיק או הלסתות? אני יודע שהמסטיק. הלסתות שלה מורגלות כל כך בלעיסה עד שהמסטיק מתפורר. אני מדמיין את ריח הבושם הזול, ורואה בעיני רוחי את הכפכפים האדומות שלה, ואת העגילים הארוכים שפעם שיתפה אותי שביקשה שעל קיברה ייכתב: "אהבה בעיקר עגילים". אני יודע שהיא יושבת בכורסת הסלון הזולה שלה. "הוא יכול לקפוץ לי בעיקר," היא ממשיכה, ואני יודע שהיא יושבת ורגל אחת מתנדנדת, מונחת על גבי רגל אחרת ברשלנות, ותוהה אם תוך כדי השיחה היא מורטת את גבותיה או מורחת לק, ויודע שידיה עסוקות במשהו, מה שזה לא יהיה, ושדיה מציצים מתוך חולצה חשופה. read more

את מדמיינת

אלה המילים שאמרה לי אמי לאורך כל חיי, בכל פעם שלא אהבתי את מה שאמרה או עשתה "את מדמיינת". כל כך הרבה פעמים נאמרו המילים האלה, מגיל צעיר ממש. מילים כאלה גורמות לילדה צעירה, לערעור מציאות, שהרי אם אמא אמרה, אז היא כנראה יודעת טוב יותר, ואולי מה שחשבתי שראיתי, לא ממש ראיתי, ואולי מה שחשבתי ששמעתי, לא ממש שמעתי. היום אני מבינה שלשימוש במילים בסגנון הזה יש מטרה אחת: שליטה. ברגע שמערערים מציאות, הרבה יותר קל לשולט לשלוט, כי הוא הרי "יודע הכי טוב, הכי מנוסה, ואת… את מדמיינת". read more

רונית ונאוה היקרות הלכו לעולמן

נאוה סמל (למעלה) ורונית מטלון

חודש סוער עובר על הספרות העברית. שתי סופרות, מובילות תרבות, נפטרו בהפרש של מספר שבועות, שתיהן נפטרו מסרטן, מחלה איומה שקטלה גם את אבי, אחת מחברותי הטובות, ואנשים אהובים אחרים. בתור מי שהמחלה נגעה בה ומקווה שלעולם לא עוד, אני מתבוננת סביב וליבי דואב.

את נאוה סמל, זכרונה לברכה, פגשתי בפעם הראשונה כסטודנטית לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב בקורס לימודי שואה. היא באה להרצות בפנינו על ספרות השואה שכתבה. הקשבתי לה ולא הבנתי איך אישה עם שמחת חיים כזאת כותבת על נושא כזה. נאוה כתבה ספרות שואה, אך לספריה היתה חיות עצומה, והשילוב בין שני הניגודים הללו הוא בעיני עילוי. read more

ברלין, אוקטובר 2017

ברכבת בגרמניה Photo by Revital

ברלין קיבלה אותנו בקרירות סתווית נעימה. למרות שעיר הבירה הגרמנית טעונה מאוד מבחינתי, היא עוררה את סקרנותי. ובשל העובדה שהצגתי את ספרי ביריד הספרים הבינלאומי בפרנקפורט, היא היתה בבחינת "חופשה על הדרך עם בן זוגי". במחשבה לאחור, לא רעיון רומנטי במיוחד לבלות בעיר שההסטוריה שלה אכזרית לבני עמי. read more

שלום דודה נורית

Photo by Pixabay

"שלום דודה", כך נפתחת כל שיחה בינינו.

"טלי?" היא שואלת, "מזמן לא שמעתי את הקול שלך".

"כן," אני עונה, מתכווצת בכסא, ומתנצלת שהזנחתי אותה כל כך הרבה שבועות. היא מתעניינת בי, בילדים ובבעלי. שואלת על מזג האויר, ומקטרת על החום ועל הלחות שנעשים קשים יותר משנה לשנה. ואז אומרת שלמרות הכל, היא מעדיפה את החום על החורף הקר ולילותיו הארוכים שגורמים לה להישאר בבית, והופכים את בדידותה לקשה וכואבת. אנחנו מפליגות בשיחות ארוכות, למרות המרחק והבדלי השעות, על הא ועל דא ועל המעברות ועל החיים בעיראק ועל אהבה אחת ויחידה בחייה. היא אומרת "לא היה לי מזל בחיים", ואני מדמיינת אותה מושכת בכתפה בכורסא בסלון דירתה. אני מרגישה מחנק בגרוני וליבי יוצא אליה. read more

איטליה – אהבה ישנה

איטליה אהובתי Photo by Revital Shiri-Horowitz

זאת לא הפעם הראשונה, השניה או אפילו השלישית שביקרנו באיטליה, מסתבר שלאיטליה יש איזה קסם שמהלך עלינו, ולא רק עלינו. כמעט בכל פעם שאני מזכירה את הטיול לאיטליה אני זוכה במין חיוך ובמשפט "אין, אין כמו איטליה". איטליה יפיפיה ומגוונת מבחינת הנופים, והאוכל, אוי איזה אוכל, בעיני הכי טוב בעולם. קשה לפספס במסעדות איטלקיות, והסוד הגדול בבישול האיטלקי הוא שהטעם טמון דווקא בפשטות המנות: ככל שהן פשוטות יותר כך הן אנינות. read more

פעם בשנה היא אורזת מזוודה ונוסעת

לא קליפורניה, זאת הרצליה Photo by Revital Shiri Horowitz

פעם בשנה היא אורזת מזוודה ונוסעת. פעם בשנה היא חוזרת להיות צעירה חסרת מנוח, נטולת משפחה, נטולת מטלות, לא אמא של, אשתו של, רק היא והים, והגלים, והרחובות של ילדותה ובגרותה, ומדבר ועמק וכינרת אחת ושיחות אל תוך הלילה.

קמטי צחוק עולים בפניה, עיניה יוקדות שוב, היא גומעת מרחקים, דרום צפון, מזרח וים, מנסה להספיק כמה שיותר. בעונת הקיץ היא נועלת סנדליה וצועדת על חוף ילדותה, נזכרת בעורה המתוח, בסקרנותה שלא ידעה די, בשמחת החיים שדבקה בה. היא צועדת על החוף ושואלת עצמה לאן נעלמו כל השנים שעברו, כל כך מהר חלפו. לא הספיקה אפילו לעצור ולברר אם הגשימה חלומות ילדות, או נשאבה לשגרת יומה. מילדה בעצמה הפכה לאישה, נישאה וילדה בנים, מרכז עולמה, ממלאים ליבה בטוב וברוך אינסופי, בכוחות שלא ידעה אפילו שהיו חבויים בה. read more

מסעות של החיים – שלום חנוך, אהבת נעורי

אהבת נעוריה Photo by Revital Shiri Horowitz

סיפורי מסעות הם בעיני המרתקים ביותר. כך גם סיפורי המסעות שלנו כמשפחה, ברחבי העולם זכו למספר הצפיות הגדול ביותר. אבל סיפורי מסעות הם לא רק מסעות רגליים אלא גם מסעות רוחניים, וביניהם מסעות בזמן. מסע כזה עברתי אתמול בלילה: מסע מרגש, מטלטל ומלא באהבה לאחת הדמויות המשמעותיות בחיי. לעיתים הוא שטף אותו בגל של אהבה, לעיתים בכאב, וכמעט תמיד בגעגועים למקומות שביקרתי בהם, לנערה שהיתי, לבחורה הצעירה, לרעייה שהפכתי להיות, לאם, ואפילו לסופרת. read more

קוסטה ריקה, הוי קוסטה ריקה

ארץ טרופית יפה Photo by Revital Shiri Horowitz

קוסטה ריקה, ארץ טרופית יפה, היתה טובה אלינו. היא היתה גשומה ושמשית, דביקה ומרוממת נפש, ובעיקר חיננית לעין וללב. השנה לקחנו את המשפוחה לארץ הטרופית היפה הזאת שנמצאת במרכז אמריקה. זאת הפעם הראשונה שנסענו לכיוון הזה. אמנם ביקרנו במכסיקו בעבר, ויש בין שתי המדינות הללו נקודות השקה, אך לקוסטה ריקה יש את הייחוד שלה. קוסטה ריקה נחשבת כמדינת עולם שלישי, מתפתחת, אך פה ושם ניתן היה לראות את ניצוצות העולם המודרני החודר אליה אט אט. נאמר לנו שהקושי העיקרי של התושבים הוא שחיתות השלטונות שאינם משקיעים במדינה אלא בכיסם הפרטי. read more

1 2