כל קולג' בא יומו

כמו חלוצי המערב Photo by Hagit Galatzer

הרפתקאות מסיפור מסע אמריקאי אמיתי

בשעה טובה ובמזל טוב סיימה בתי את לימודי התיכון ופנתה לשלב הבא בחייה, לימודים בקולג'. לפני שאתם פוצחים בקולולו ומפציצים אותי ב"כל הכבוד" ובלייקים המתבקשים, חשוב שתדעו שמדובר בתענוג מפוקפק ובכמה רמות של עונש להורים. החל מתהליך הרישום שמתחיל בכלל בתחילת התיכון או אפילו קודם, אם אתם סינים או הודים. ועד למעבר הפיזי לקולג', שעשוי להיות במדינה אחרת ובמרחק של אלפי קילומטר מהבית. כמו החלוצים שיצאו לדרך לא נודעת בדרכם ליישב את המערב הפרוע, יוצאים ההורים וילדם אל הרפתקאה יקרה, ארוכה ומלאת חתחתים וגם כמה רגעי נחת ואושר קצרים.

תעשיית הרישום והשפעותיה ההרסניות על כיסי ההורים

כבר בכיתה י"א נבחנים התלמידים השקדנים בשלל בחינות פסיכומטריות (יש שני פורמטים והמהדרין עושים את שניהם) אפשר גם להיבחן כמה פעמים שרוצים ולחבר את התוצאות הטובות מכל בחינה (סופר-סקור). עבור כל הכיף הזה יש תעשייה שלמה של מכוני לימוד, מורים פרטיים, ספרים, קורסים וכו' והכל בזיל הזול, רק מאות ואלפי דולרים במצטבר.

בתחילת י"ב כבר צריך להירשם לקולג'. קצת מצחיק להירשם כשהשנה מתחילה ולפני התלמיד עומדות עוד בחינות סיום רבות. למרבה המזל, גם לרישום לקולג'ים יש תעשייה מפותחת של יועצים למיניהם, כותבי חיבורים ומאמנים אישיים שתמורת סכומים זניחים (שוב, מאות או אלפי דולרים, לא הרבה בעלות הכללית של תואר אקדמי בארה"ב) יעניקו לתלמיד עזרה וליווי צמוד ולהורים התשושים גם קצת תמיכה נפשית. זה הזמן לחשוף נתונים מבהילים שאולי לא ידעתם כשעשיתם רילוקיישן ללא ילדים או הגעתם לכאן עם זאטוטים חמודים. השכלה גבוהה בארה"ב היא מצרך יקר. המספרים מדברים על החל מעשרת אלפים דולר לשנה ועד כשלושים אלף דולר לשנה, בממוצע, תלוי במוסד האקדמי. וזה רק שכר הלימוד… בנוסף חייבים הסטודנטים לשלם על מגוון שירותים ודיור, הוצאה שבד"כ תכפיל את העלות השנתית, זאת אומרת, מינימום עשרים אלף דולר לשנה לקולג' ציבורי ומקומי (במדינה בה אתם גרים) ועד שבעים אלף דולר לשנה ויותר לקולג' פרטי, יוקרתי ומרוחק. ואת זה תכפילו במספר שנות הלימוד שהולך ועולה עם השנים ונמצא כרגע על כחמש שנים בממוצע.

כדי להירשם לקולג' צריך להשקיע זמן ומאמצים רבים. כל אוניברסיטה דורשת מסמכים אחרים, מילוי טפסים באתר ייעודי וכמובן, אימת התלמידים, המאמר או החיבור האישי. שם התלמיד צריך לספר למה הוא מעוניין באוניברסיטה ולמה האוניברסיטה צריכה לקבל אותו, משוש האנושות. לפעמים יש גם שאלות שונות ומשונות שרק מקריאתם בא לכם לסגור בגועל את המחשב ולמצוא עבודה שאינה מצריכה תואר, כמו מנכ"ל של סטארטאפ.

כאמור, בשעה טובה מתקבלת התלמידה למוסד אקדמי מכובד. אולי לא יהיה זה המוסד בו חשקה תמיד, כי גם כאן, כמו בכל דבר בחיים, יש פשרות. פה מתחיל שלב נוסף של הכנות וקניות. החנויות כולן ערוכות ומוכנות לקלוט את כספי ההורים הנשפכים מן הארנקים הפתוחים. הקולג' מספק חדר ובו ריהוט בסיסי של מיטה, שולחן, כיסא וארון. החנות מספקת מצעים, ריפודים, כריות, שטיחונים, מגבות, ארוניות, מנורות, ועוד שטויות כיד הדמיון הטובה והסטודנטית עצמה מביאה איתה בגדים וציוד אישי לרוב.

המסע אל הקשת בענן – התואר האקדמי הנכסף Photo by Hagit Galatzer, Shoshone Falls, Idaho

המסע אל עבר הקשת בענן

מילאנו את הסובארו עד אפס מקום, כולל קיפול המושבים האחוריים, ויצאנו לדרך. באופן אישי אני לא משתגעת על נסיעות ארוכות. שעה-שעתיים במכונית מספיקות לי ואני מסרבת בד"כ לנסוע ליעדים רחוקים יותר. מה לעשות שהאוניברסיטה המיועדת ממוקמת במרחק 13 שעות נסיעה מהבית? יכולנו לטוס כמובן, ולרכוש את כל הציוד שם או אפילו להזמין הכל אונליין, אבל החלטנו על נסיעת אמא-בת מגבשת של יומיים.

יצאנו השכם בבוקר ונסענו כחצי שעה ארוכה עד שעצרנו בסטארבאקס. גם כדי לתדלק קפאין וגם להיפרד מצוות הסניף בו הבת עבדה כשנה. שם למדה שיעורים חשובים על שירות לקוחות, עבודת צוות, חשיבותו של ניקיון וערך הכסף כשהיא משתכרת 11 דולר לשעה ומבזבזת את הרוב על האובר חזרה הביתה…

מרחבי שדות פתוחים אל האופק בדרום-מזרח מדינת וושינגטון או אורגון, כבר לא זוכרת Photo by Hagit Galatzer

המשכנו לנסוע ויצאנו מאזור סיאטל הפקוק אל מרחבי הכבישים הפתוחים של ארצות הברית. גם הנוף משתנה והופך לכפרי עד שומם עם שדות מן הכביש ועד האופק, חבילות ענקיות של חציר, פה ושם סוסים רועים בנחת. והמון פרות. בשלב מסוים נעלמים הסטארבאקסים מן הנוף, וזהו כנראה סופה של הציוילזציה כפי שאנו מכירים אותה. נאלצנו לאלתר לאטה בעצמנו בתחנות דלק ומק-דונלדים.

שירותים מצוחצחים וגופות על השמשה

אם פעם "מלוכלך כמו שירותים בתחנת דלק" היה תיאור לזוהמה מרובה הרי שהופתענו לטובה. בכל עצירת רענון גילינו שירותים מצוחצחים ומתוחזקים למשעי. הפתיעו גם תחנות המנוחה בצד הכביש, ה- Rest Areas , בהם עוצרים המוני נהגי משאיות ומשפחות על טפן וחיות מחמדן. למרות התנועה הערה, כל מקום בו עצרנו היה נקי ומטופח. אפשר למתוח אברים ולעשות סיבוב בין העצים והדשא או לשבת לפיקניק קטן, רק זהירות מהנחשים.

נופים ואזהרות חשובות בתחנת רענון בגבול אורגון-איידהו Photo by Hagit Galatzer

בכבישים אפשר לנסוע מהר, בין 70 ל-80 מייל לשעה והדבר הוביל לגילוי מטריד. יש המון חרקים באויר והם נמרחים תדיר על שמשת הרכב בקשת צבעונית של מיצי גוף. לא ברור איך החרקים לא מבחינים בדבר גדול כמו מכונית השועטת לעברם במהירות, אבל התאונה הקטלנית היא בבירור באשמתם. בכל תדלוק נאלצנו לגעת בדבר הכי מלוכלך בעולם, מגב טבול במי ביבים מקציפים, ולגרד בעזרתו את הגופות והמריחות. רק כדי לפנות מקום לעוד מריחות. גם הציפורים עצבנו, כשקלעו עלינו מלמעלה הפרשות לבנבנות. פה כבר ברור שמדובר במעשה חבלה מכוון. הרי הציפורים עפות להם בכיף במרחב ויכולות להתפנות בכל זמן ומקום שיחפצו. בטח הן מתערבות אחת עם השנייה מי תצליח לקלוע בסובארו השחורה והזוכה מקבלת תולעת או משהו.

בסופו של דבר נהננו מאוד מן הדרך הפתוחה והנופים המשתנים, מגבעות נמוכות ומישורים ושדות להרים ונקיקים, גשרים מעל נהרות ואף מפלים מדהימים עם קשת בענן שמצאנו במקרה באיידהו. אחר כך נדרש עוד יום עבודה לפריקת המטען הרב שהבאנו, סידורו, מסע קניות נוסף להשלמות, סחיבת מקרר וכו'. בערב כבר היה לסטודנטית הטרייה חדר קטנטן משלה עם שרותים ומקלחת משותפים עם עוד שתי בנות.

ואז הגיע הזמן להיפרד ונותר לקוות שהצידה לדרך תספיק והיא תמצא את מקומה ואת דרכה ובעיקר שתתקשר מדי פעם או תשלח איזה אות חיים בווצאפ.

אם ובת שמעלות את מפלס התלתלים במאות אחוזים בכל מדינה בארה"ב
Hagit Galatzer

Hagit Galatzer

חגית גלצר, עורכת וכותבת ראשית בסיאטלון, במקור מושבניקית מנווה-מבטח והיום מתגוררת באיזור סיאטל. עובדת במשרה תובענית אך מתגמלת שנקראת "בעל ושני ילדים" ובשעות המועטות שנותרו גם בהי-טק. מנסה לשמור על כושר אך מבלה את מרבית היום על כיסאות שונים. אוהבת לקרוא וגם לאכול אוכל בריא וטעים, בעיקר כשמישהו אחר מכין ומסדר אח"כ את המטבח.
Hagit Galatzer

Latest posts by Hagit Galatzer (see all)