דאגות של הורים ברילוקיישן

מחשבות של אשמה וסטרס אצל הורים ואיך מתמודדים איתן

הילד שלי, בן 13, מסתגר בחדרו ולא רוצה לצאת. הוא הולך לבית הספר אבל כשהוא חוזר, הוא לא רוצה לדבר עם אף אחד. גם לא רוצה לאכול ארוחת צהריים שהכנתי לו. פיניתי את כל זמני כדי להיות איתו, לעזור, להקשיב, לתמוך, אולי גם לעזור בשיעורים, אבל הוא לא רוצה להיות איתי. הוא כועס.

אני מפתה אותו, "בוא נלך לבית קפה". הוא נענה, אך גם שם יושב מולי בשתיקה. "אתה צריך עזרה? יש משהו שאני יכולה לעשות בשבילך? אולי נמצא לך מורה פרטי כדי לחזק את השפה? זה יכול לעזור לך בלימודים ולהתחבר אל חברים מהכיתה". הוא לא רוצה כלום. הוא כועס, עליי ועל אבא שלו, כי ניתקנו אותו מארץ מולדתו וחזרנו לישראל. מאז עברו 3 שנים. הכל בסדר. הילד הוא כבר נער מאושר ושמח עם חברים, מסתדר בלימודים וכולנו התאקלמנו היטב.

אחת הדאגות הגדולות של הורים לפני הרילוקיישן לארץ חדשה וזרה (או החזרה לארץ עם ילדים שנולדו בחו"ל)  היא איך הילדים יסתדרו. אנחנו עברנו לארה"ב כזוג צעיר ללא ילדים אז החלק הזה בתהליך ההסתגלות נחסך ממני בכיוון הלוך, אך פגש אותי בכיוון חזור. ייתכן שלילדים שנולדו בישראל וחוזרים לישראל קל יותר כי יש את הבית או מקום הישוב המוכרים, או כמה חברים שעדיין זוכרים וכמובן  המשפחה והשפה המוכרת.

הדאגות של ההורים: האם הילדים ילמדו את השפה מהר? איך הם ישתלבו בבית הספר? האם יצליחו ליצור חברויות חדשות? האם ירגישו כמו בבית במקום החדש? האם הרילוקיישן יעשה להם טוב?

ההורים מרגישים אחראים, הרי הם אלה שקיבלו את ההחלטה לעבור, ועלולים להרגיש רגשות אשם כשהילדים נתקלים בקשיי הסתגלות. לחלקינו יש הזדהות עם הקושי, או הסבל, של הילדים. כהורים אנחנו רוצות להגן על הילדים שלנו, קשה לנו לראות אותם בודדים, מתקשים, מסתגרים.

אנחנו בעצמנו מתמודדים עם קשיי הסתגלות ברילוקיישן וגם אנחנו עשויים להתקל באתגרים חברתיים ולהרגיש בודדים בזמן הנסיון לבנות שיגרת חיים חדשה.

האתגר הזה עשוי לעורר גם את השדים הרדומים של ההורים, עניינים מהילדות, בית ספר וחיי חברה שמתעוררים לחיים ומתערבבים בתמונה כשאנו משליכים על הילדים שלנו את החוויות שלנו. כך שיש לנו דאגות בזמן הווה וגם זיכרונות מן העבר שמשחקים תפקיד בדאגה לילדים שלנו וחייהם בבית הספר ומחוצה לו בארץ זרה.

בשורה התחתונה, כשהילד/ה בודד/ה, הלב של אמא ואבא נשבר.

מה גורם לתחושת הקושי והמצוקה אצל ההורים והילדים? מחשבות

מחשבות של הורים שיוצרות סטרס ואולי אפילו אשמה:

אנו אשמים בקושי של הילדים כי זו היתה ההחלטה שלנו לעבור לפה

ניתקנו את הילדים מהחיים שלהם, מהחברים, מהמשפחה

אנו רוצים שהם יעשו יותר מאמץ להסתגל כמה שיותר מהר (כי זה יקל גם עליינו)

הילד מבלה יותר מדי זמן לבדו, הילדה יותר מדי בבית. היא נצמדת לטלפון שלה יותר מדי, הוא כל הזמן במחשב. אני רוצה שהם יצאו מהבית ויפגשו עם חברים בגילם.

הוא לא מתמודד, צריך לעזור לו. זו אחריות שלנו, זה התפקיד שלנו לעזור לו.

קשה להכיר חברים חדשים, יצירת חברויות זו עבודה קשה, ככל שמתבגרים זה יותר קשה. המקומיים לא רוצים להתחבר אל מי שבאו רק לשנה-שנתיים.

הוא בדיכאון, היא כועסת עליי, הוא מתרחק ממני, זה מעמיס עלי קשיים נוספים, אני צריכה שהם יעזרו לי וכו' וכו'.

כל המחשבות האלה יוצרות רגשות אשם, דאגה, חרדה, עצב, כעס, אפילו חוסר אונים או יאוש. התקופה הראשונה היא לא קלה ואין לדעת כמה זמן היא תימשך עד שהילדים (או המבוגרים) ימצאו את מקומם ויצרו שיגרת חיים חדשה. זה יכול לקחת שבועות, חודשים, שנים… אבל זה קורה בסוף.

התידדות עם חבר חדש בארץ החדשה Photo by Nurit Asnash

אתם היועצים והמטפלים הכי טובים של עצמכם

בשיטת "העבודה", ההנחה היא שהכל מתחיל במחשבות. המחשבות יוצרות רגשות ואנו פועלים על סמך הרגשות. לכן, בשיטה זו נחקור את המחשבות ונתחבר אליהן לעומק בתהליך פשוט של ארבע שאלות. מתוך החקירה המעמיקה של המחשבות עולות תובנות מדהימות מתוך החוכמה הפנימית של מי שעושה את "העבודה" ואתם אף עשויים מיד לזהות דרכי פעולה אפקטיביות שמותאמות לכם, אותם זיהיתם בכוחות עצמכם, כשאתם חושבים מתוך מחשבה צלולה ולא מתוך סערת הרגשות. מדובר במסע האישי שלכם.

שיטת "העבודה" אינה יעוץ, לא אימון ולא טיפול, לכן אני רוצה להימנע מלתת לכן/ם עיצות. אם עצות היו עוזרות, אז לא היו לאף אחד יותר בעיות בחיים, לא ככה?! אתם היועצים הכי טובים של עצמכם. אבל הנה כמה טיפים ממאמרים שונים, שאולי יעזרו:

כדי להקל על ההסתגלות וההתבודדות בתקופה הראשונה אפשר לנסות למשל,

לחזק את השפה ולרשום את הילדים לשיעורי תיגבור באנגלית

לרשום את הילדים לחוגים שבהם יוכלו לפתח כישורים וכישרונות ולהיות עם ילדים בני גילם ואולי להכיר שם חברים חדשים

להעביר מסר שאתם מבינים שעכשיו קשה אבל המצב ישתפר ויהיה יותר קל ובסוף נתרגל, לא לוותר, להמשיך לנסות.

להזכיר שבאנו לכאן לתקופה של _________ שנים וזה המצב אז נעשה כמיטב יכולתנו.

להעביר מסר שגם להיות לבד זה בסדר, ממש בסדר אפילו, ללא שיפוטיות או כאב בלב על כך.

לפנות לעזרת הגננת או המורה ולהתייעץ מה אפשר לעשות.

לנסות גישה ישירה כשפונים אל האימהות מהכיתה ולבקש עזרה או להסביר את הסיבה לבקשת הפליידייט.

תטפלו בעצמכן/ם. כשאתם לא מתמודדים, כשאתם בקושי, הילדים קולטים את זה. כשאתם שמחים ושלמים עם ההחלטות שלכם, גם את זה הילדים קולטים ומזה מקל עליהם את הקליטה, ההסתגלות וההתמודדות.

היתרונות שבקושי

כמו שאומרים, בכל רע יש גם טוב. אז מה יכול להיות טוב במצב כזה שנראה לנו שהילדים מתקשים וסובלים?

פיתוח עצמאות וחוסן נפשי

חיזוק הקשרים במשפחה הגרעינית בין הורים וילדים ובין אחים ואחיות, זמן איכות משפחתי

זמן איכותי עם עצמי – להיות לבד בבית אחרי יום יום מלא פעילויות, שיעורים ואתגרים בבית ספר נותן לילד/ה זמן לנוח, לנקות את הראש, להרפות את המתח מן הגוף, לאכול ארוחה ביתית, ללמוד ליהנות להיות לבד ולהעסיק את עצמו/ה.

ואם בכל זאת תרצו לחקור את המחשבות האישיות שלכם ובמקום עצות כלליות למצוא את הדרך האישית הנכונה לכם כדי להשתחרר מתחושת המועקה והאחריות הכבדה שרובצת עליכם, ואם אתם/ן מעוניינים בתמיכה ריגשית בזמן שאתם בונים שיגרת חיים חדשה לכם ולילדיכם, אני כאן ואשמח לעזור.

דברו איתי, נורית אסנש

Nurit Asnash

Nurit Asnash

מאז חזרתה לארץ, לאחר 15 שנים בסיאטל, נורית מתמקדת בטיפול ותמיכה באנשים ומשפחות לפני ואחרי רילוקיישן או חזרה לארץ. עם כל הרצון והמוטיבציה, אלו תקופות שמאתגרות הכל – זוגיות ונישואים, הורות וילדים, יחסים במשפחה המורחבת, עבודה וקריירה, אמונות על החיים בארץ ובחו"ל ועוד.
Nurit Asnash

Latest posts by Nurit Asnash (see all)