רילוקיישן, דיסלוקיישן

טור חדש על האתגרים לפני ואחרי המעבר לחו"ל או החזרה לארץ

בשנת 2001 התחתנו ושבועיים אחרי זה ארזנו את עצמינו וטסנו לניכר. חשבתי לעצמי, בתור מי שלפני דקה היתה רווקה ובן-לילה הפכה לנשואה, שהרילוקיישן יהיה ירח דבש ארוך, שנה, מקסימום שנתיים, וחוזרים. מפה לשם, נשארנו בסיאטל חמש עשרה שנים שבמהלכן הפכנו להורים ועוד הרבה דברים. לפני כשלוש שנים חזרנו לישראל, רילוקיישן הפוך.

לצד הרצון, ההתרגשות והסקרנות לקראת האפשרות של חיים בחו"ל, היו גם רגשות מעורבים, חששות והתנגדות לעזוב. ציער אותי לחשוב לעזוב את מקום עבודתי שהיה פסגת חלומותיי בקריירה דאז. דאגתי מהמעבר למדינה שבה לא יהיה לי אישור עבודה. העציב אותי לעזוב מאחור חברות טובות, משפחה… והמדינה שלי שאני אוהבת. בסופו של דבר, נפלה ההחלטה שנוסעים.

מכרנו את המכונית, את המקרר, מסרנו את הספריה, תרמנו חפצים, זרקנו חפצים, ארזנו מכולה, ארזנו מזוודות, ארזנו גם חתול! עשינו עוד כמה סידורים וסידורים אחרונים ולבסוף הגיע היום שבו היה עלינו להגיד שלום ולעלות על המטוס.

זה היה באוגוסט. בישראל חום אימים. במטוס הכריז הטייס שיורד גשם בסיאטל ואני רציתי לחנוק את בעלי הטרי על המטוס. "לאן הבאת אותי???"

כשהיינו צעירים, רזים וחסרי ילדים, Gold creek pond 2001, Photo by Nurit Anash

נחתנו. אני הבעל והחתול. הגשם והאפרוריות שילוו אותנו עוד שנים רבות, קיבלו את פנינו בקור. אספנו את הרכב השכור ונסענו אל ביתנו הזמני. החתול עוד היה קצת מסטול מהסמים (סתם, תרופות מהטרינר) שקבל. אני הייתי קצת מסטולה מההיפוך המנטלי והשינוי מקיץ לחורף באוגוסט.

דכאון החורף היה אחד מתופעות הלוואי הראשונות של המעבר. מאז אותו אוגוסט, בכל שנה בחורף סבלתי עד שהתרגלתי, פחות או יותר, אל מזג האוויר. זה לקח כמה שנים. (יש לציין שבמהלך חמש עשרה השנים שבהן גרתי בסיאטל, ניתן היה להבחין בבירור בהתחממות הגלובלית. מקיץ שמתחיל ביולי וכשלושה חודשים של ימי שמש בשנה, יש יותר ימי שמש ופחות ימי גשם בשנים האחרונות. וכמובן, השריפות בקיץ -תופעה חדשה)

מהר מאוד גם גיליתי שהפכתי בן-לילה מאשה עצמאית, עובדת, מפרנסת, עם חיים שלמים משל עצמה, ל"אשתו של", לתלויה בבעלי בכל מובן, הוא המפרנס, הוא הראשי ואני המישנית בכל מובן פורמלי – בנק, ביטוח, שירותי בריאות ובכל טופס שהיינו צריכים למלא. באנגלית הם קוראים לזה- Primary and Secondary

חשבתי קצת בדאגה על השעות הרבות שמצפות לי מדי יום לבדי, במקום זר ,ללא ליווי או תמיכה פרט לבעלי. הוא היה בעבודה, דיבר רוב היום עברית ובצוות שלו היו אותם אנשים שאיתם עבד בארץ בסטארטאפ, ואני הבטחתי עוד בארץ שלא אתקשר אליו כל יום בארבע אחר הצהריים לשאול אותו "מתי אתה חוזר הביתה?"

נפגשתי פה ושם עם בנות הזוג של הגברים האחרים מן הקבוצה אך את רוב שעות היום העברתי בחנויות, בשופינג. אחרי הכל, תפקידי בכוח היה "לקנן", לעשות לנו נעים ונוח בדיור הזמני. מאוכל וחומרי ניקוי ועד למזרנים וכלי מטבח, ועוד דברים שהיו חסרים לנו בימים הראשונים. במסעות השופינג הרחבתי את אוצר המילים שלי, התחככתי עם המקומיים והמקומיות, הכרתי עוד זרים וזרות ולמדתי להכיר מוצרים חדשים מקומיים. כל קניה בחנות ארכה שעות. זה היה מעייף. אבל זה נתן לי מטרה וסיבה לקום בבוקר ולצאת מהבית.

כחודש אחרי שהגענו, העיר אותנו טלפון מוקדם בבוקר. "מי החצוף שמתקשר כל כך מוקדם?" תמהנו. בצידו השני של הקו היה קולגה מהקבוצה. הוא התקשר לספר לנו שבינייני התאומים בניו יורק נפלו במתקפת טרור.

עוד על הרפתקאותיי בסיאטל בפעם הבאה…

שלכם נורית אסנש

Nurit Asnash

Nurit Asnash

מאז חזרתה לארץ, לאחר 15 שנים בסיאטל, נורית מתמקדת בטיפול ותמיכה באנשים ומשפחות לפני ואחרי רילוקיישן או חזרה לארץ. עם כל הרצון והמוטיבציה, אלו תקופות שמאתגרות הכל – זוגיות ונישואים, הורות וילדים, יחסים במשפחה המורחבת, עבודה וקריירה, אמונות על החיים בארץ ובחו"ל ועוד.
Nurit Asnash

Latest posts by Nurit Asnash (see all)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Time limit is exhausted. Please reload CAPTCHA.

+ 22 = 26