פגישה לאין קץ

עקבתי אחריה כשעלתה לחשמלית. היא ישבה שלושה ספסלים לפני, מצד ימין, מצמידה את אפה לשמשת החלון, בוהה החוצה אל היום החורפי, הגשום הזה, יום שבו העננים מכסים את צמרות העצים הגבוהים עד שלא יודעים בבירור מה גובהם. יום שבו הגשם מטפטף על החלון, מבקש להתפרץ לו פנימה, שהבל הפה מטשטש את הראיה ומחדד את המבט פנימה, אל הנפש, אל תוך תוכך… היא הצמידה את ראשה והתמכרה לקרירות שחדרה מבעד לשמשת החלון.

יכולתי לגשת אליה, אבל לא ניגשתי. נצמדתי אל הכסא מתבוננת אל כתפה הצנומה, המוכרת כל-כך, הרחוקה כל-כך, אותה הצמה מוטלת על כתפה, חשבתי. 

היא לא הבחינה בי. יכולתי לחוש במחשבותיה הנודדות אל מקום אחר. היא חשבה על מאמר שתכתוב, היה לי ברור. הוא יעסוק בשמירת יערות. היא תטען שבשנה האחרונה לא נעשה די כדי למנוע את הכחדת היערות בברזיל. היא תכתוב על מחלות חשוכות מרפא, שהכחדת היערות תקטוף את הסיכוי הקלוש, האחרון למציאת מרפא פלא, טבעי. שנים מתבוננים החוקרים פנימה אל עובי היער, מחפשים אחר צמחים מיוחדים, לא מוכרים, המשמשים כצמחי מרפא למחלות. היא תכאב את כאבם של החולים, היא תחוש אמפטיה למשפחות, היא תחוש כאילו חלק ממנה מת, בכל פעם שנכשל הניסיון להפיק מצמח מרפא תרופה מועילה, אפקטיבית. 

מבטה הרציני היה מוכר לי, איך קימטה את מצחה כשלא הייתה בטוחה במשהו, איך הביטה הלאה, מעבר לכתפי כשהייתה נבוכה. שיערה ארך, פה ושם בצבצו שיערות לבנות. מעניין אם התחתנה אי-פעם, אם נולדו לה ילדים. אולי היא אם חד-הורית, מגדלת את בתה לבדה, גיבורה שכמוה, חזקה כשד, אמיצה כלביאה…

היא הפנתה את ראשה, אולי חשה במבט החודר ששלחתי אליה. מבטינו נפגשו. בזוויות הפה הבחנתי בקמטים שלא הכרתי קודם לכן. היבטנו זו בזו. ידעתי שזו היא, אבל היא הביטה – רגע ארוך, מתבוננת בי ממושכות, אולי בוחנת, מנסה לקשר את העיניים המוכרות לה ואת מבנה הפנים אל הדמות הזו, המבוגרת פתאום. ישבנו כך רגע אחד ארוך – נועצות מבטים זו בזו.

"את"…היא אמרה

"אני"..עניתי

"כמה שנים" היא שאלה?

"המון", עניתי.

"שבי לידי", הצעתי, "או שאולי את צריכה כבר לרדת"?

"לא, עוד לא. יש עוד זמן…"

"את נראית שונה", היא אומרת.

"ואת לא", אני עונה, רק הקמטים בזוויות הפה.

"את צובעת את השיער, את מתאפרת…אבל העיניים"

"מה העיניים?", אני אומרת.

המבט, משהו בעיניים, במבט, משהו…

"אני לא מבינה", אני אומרת…

"זו את ולא את", היא פוסקת.

"טוב", אני אומרת לאט, לאט, בזהירות, לא בטוחה שהבנתי.

"התחתנת?" היא שואלת.

"מזמן", אני עונה. נשואה פלוס שניים, שני בנים.

"וואוו", היא אומרת, "איזה הספק…

"ככה זה בגיל שלנו", אני אומרת, "יולדים ומגדלים ילדים. ואת?", אני שואלת.

"אף פעם לא מצאתי בדיוק את מה שרציתי…טיילתי בעולם, אני חוקרת".

"אני יודעת, עקבתי אחרי מאמרים שפרסמת"…

 "מוזר", היא אמרה.

"מוזר", הסכמתי, ואחר-כך שאלתי "מה מוזר בעצם?"

"מוזר שאני רואה אותך, ואני יכולה לראות את כל מה שעבר עלייך בעשרים השנים האחרונות. אני מביטה בך כמו מחשב. אני סורקת אותך, בעוד כמה דקות יצא הפלט, אבל אני יודעת כבר, מה יהיה כתוב בו".

אהה, הנהנתי, למרות ששוב לא ממש הבנתי.

שתיקה…

"מה יהיה כתוב בפלט?" ניסיתי להבין,

"יהיה כתוב בו כל מה שעשית, כל מה שהרגשת כלפי מה שעשית, יהיה כתוב בו כל מה שחווית בלעדי במשך כל השנים האלה. אני מכירה אותך יותר טוב מעצמך" היא התבוננה ישר לתוך עיני, חודרת את שקיפות האישון, חודרת פנימה אל תוך ראשי, אל מוחי, אל מחשבותיי, אל ליבי…

שתיקה…

"אז איך זה בכל זאת קרה שהתרחקנו", אני שואלת בשקט, כמעט ללא קול.

"אני לא יודעת, החיים" היא עונה בפסקנות, מעין ידענות, "הוא שהיה הוא שיהיה", היא מוסיפה.

"כן, החיים", אני מאשרת "חסרת לי", אני ממלמלת.

"באמת"? היא שואלת, אולי מתפלאת.

"למה את מתפלאת כל-כך"? אני שואלת.

"לא יודעת, תמיד חשבתי שאני זו שמחזיקה את הקשר בינינו".

"ואני חשבתי שזו הייתי דווקא אני…"

"התגעגעתי" היא לוחשת לפתע, קולה הולך ויורד, בקושי נשמע, מחניק דמעה

"גם אני", אני עונה.

"מעולם לא הייתה לי חברה כמוך, קשה למצוא אנשים שאיתם אתה יכול להיות אתה, עצמך, עד הסוף, ושהם ימשיכו לאהוב אותך"….

שתיקה…

"את זוכרת את הערבים הקיציים, אמרתי, עוד בבית של ההורים שלי, את זוכרת אייך היינו מדברות שעות על גבי שעות על כל הדברים בעולם, בחדר הקטן שלי, מקשיבות לתקליט של ג'ניס איאן. אחר-כך הייתי מלווה אותך הביתה, היינו עוברות את אמצע הדרך, ואת היית מלווה אותי קצת חזרה, ואז פשוט היינו מתיישבות על המדרכה, באחד הרחובות וממשיכות לדבר ולדבר, בדרך כלל עד שאחת מאיתנו הייתה צריכה פיפי?" 

"כן, אני זוכרת, היא מחייכת. אימא שלך הייתה מעלה לנו את העוגיות העיראקיות הטובות האלה, עם התמרים והסומסום, תמיד עם קנקן של מיץ. היו ימים…"

"כן", אני עונה.

"אני צריכה לרדת".

"לא, עוד לא, אני אומרת, רק עוד רגע אחד…"

"מצטערת" היא אומרת, אוספת את התיק שלה ותולה אותו על אותה כתף שמאל, זו המוכרת לי.

"אל תלכי עוד, בבקשה", אני מתחננת.

היא חוזרת ומתיישבת ופולטת: "פספסתי את התחנה."

"לא נורא", אני עונה, מצליחה בקושי רב להסתיר את שמחתי,  "עוד מעט תהיה אחרת".  

"את זוכרת"… אני מתחילה ומושכת אותה, מושיבה אותה חזרה לצידי, רק עוד כמה דקות ליד ניחוחה הנעים, המוכר, כאילו לא חלפו להן עשרים שנה, שתינו נערות שוב, נוסעות יחד לטיול או חוזרות מאוחר בערב מהצגת מנוי תיאטרון, תמיד מדברות, ללא רגע אחד של הפוגה…

"התחלת לומר משהו", היא קוטעת את חוט מחשבותיי, כן, אני מחייכת אליה, "את זוכרת איך ערב אחד, כשליוויתי אותך הביתה ואת ליווית אותי חזרה וכרגיל התיישבנו על קצה המדרכה ודיברנו, את זוכרת שדיברנו על בן זוג, עם מי ניתחתן?"

"בטח, היא עונה מיד בחיוך, הצעת לי אז נישואין, לא?"

"כן, אמרתי לך שאם היית גבר הייתי נישאת לך מבלי לחשוב פעמיים.

את עדיין חושבת כך?"

"אולי"…אני עונה בספקנות, בין כה וכה זה לא ריאלי אני חושבת לעצמי.

"ואת, אני שואלת, מה את חושבת על זה היום?"

"אני חושבת שאולי באמת היינו צריכות להתחתן אז…נדמה לי שהטעם שלי פשוט השתנה קצת מאז", היא מחייכת, חיוך נבוך.

"ואת זוכרת, אני אומרת, איך היינו נוסעות יחד לים בקו 29 קונות גלידה אצל אריה ושוכבות שעות על החוף, כאילו אין חיים אחרים, הזמן עומד מלכת".

"לא היו לנו אז חיים אחרים, היא משלימה,  רק התנועה ובית הספר וערימות הספרים שקראנו."

"עכשיו אני באמת יורדת", היא אומרת

"טוב", אני עונה. היא אוספת את עצמה, פוסעת בכבדות לכיוון דלת היציאה, ואני יודעת שלא אראה אותה יותר. היא יורדת במורד גרם המדרגות ומנופפת את ידה לשלום, אחר כך החשמלית ממשיכה אל התחנה הבאה והיא נעלמת.

שוב אני מקיצה לבוקר לח ודביק, אני מנסה להחזיר אלי את נשימתי הרגילה, את דפיקות ליבי ניתן לשמוע מן החדר השני. אותו החלום חוזר מידי פעם. עברו כמעט עשרים שנה מאז נהגתי כשהיא יושבת לצידי, מאז אותה תאונת דרכים. אני מגישה את ידי ללטף את הצלקת שנותרה לי בבטני ומזילה דמעה. איבדתי אותה לעד, אני לוחשת, אני אשמה. אני אשמה שהיא שם ואני כאן, ולא יעזרו עשרת אלפים פסיכולוגים ועשרים אלף פסיכיאטרים…. פעם בשבוע אני נוסעת לבקר אותה בבית לווינשטיין. היא מקבלת אותי תמיד עם אותו מבט קפוא. היא לא זוכרת מי היא, היא לא זוכרת מי אני. היא אוהבת שוקולדים. אני מביאה לה תמיד את אותו הסוג שאהבנו שתינו, שוקולד חלב של עלית עם פצפוצי אורז.

היא לוקחת את השוקולד ולועסת אותו בשקט. אני יושבת לידה כך שעה ארוכה, מנסה לדובב אותה, לספר לה על ילדי, על בן זוגי, על עבודתי, אבל היא…..היא נותרת תמיד עם אותו מבט זגוגי…..היו לה חלומות…..היו לה שאיפות…..ואינן עוד.

Revital Shiri-Horowitz

מתגוררת באיזור סיאטל, נשואה ואם לארבעה בנים. סופרת, משוררת ובלוגרית. כתבה את הרומנים "בת עיראק", המבוסס על סיפור משפחתה ו"להתראות בקרוב".

Latest posts by Revital Shiri-Horowitz (see all)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Time limit is exhausted. Please reload CAPTCHA.

3 + 3 =