טרזורוס – האוצרות האבודים של קסטוריה

אמא של לאה ווטס מסיאטל (במקור מירושלים), נינה לבית אליאס, נולדה ביוגוסלביה. אביה, אליעזר אליאס, נולד בעיר קסטוריה, עיירה ציורית בצפון יוון השוכנת בין הרים ואגמים פסטורליים. הקהילה היהודית-ספרדית בקסטוריה חיה בשלום והרמוניה עם שכניה הנוצרים במשך מאות שנים. אפילו בעת כיבוש האיזור בידי איטליה במלחמת העולם השנייה, המשיכו בקסטוריה בחיים שלווים יחסית. אליעזר ובני משפחתו נמלטו חזרה לקסטוריה וקיוו לעבור שם את תקופת המלחמה, אולם כניסתם של הנאצים לעיר בשנת 1944 חרצה את גורלם. רק חודשים ספורים לפני שחרור העיר ע"י כוחות גרילה יוונים וסיום המלחמה, נשלחו כל יהודי העיר בטרנספורט לאושוויץ, כולל משפחות איטלקיות שסייעו להם. מכל משפחת אליאס העניפה שרדו רק נינה בת ה-14, אמה מילה ובני הדודים לינה ובני, ועוד קומץ בני מזל ששרדו מתוך 1000 יהודי העיר.

בתום המלחמה, לינה ובני בחרו להגר לאמריקה ואילו נינה ואמה עלו לישראל. למרות הריחוק הגאוגרפי, שמרו המשפחות על קשר הדוק. לפני כ-20 שנה בערך, החל לארי, בנה של לינה, בתיעוד הסיפור המשפחתי. כמו ניצולי שואה רבים, סירבו נינה ולינה לדבר על חוויותיהן במשך שנים רבות. סבתא מילה דווקא כן דיברה, והרבה. היא מעולם לא הפסיקה להתאבל על בני משפחתה שניספו ואף שימשה כעדה במשפט אייכמן, "זאת הייתה תקופה קשה מאוד", מספרת לאה, שזוכרת את תקופת המשפט כילדה. רק בשנות ה-70 כשהיחס לניצולי השואה בארץ השתנה לטובה ונינה הוזמנה לטקסי יום השואה בבתי הספר, היא נפתחה והחלה לשתף. לינה, לעומת זאת, סירבה לחזור לעבר ואמרה תמיד "מה שהיה, היה". במפתיע, הייתה זו דווקא לינה שדרבנה את בנה לארי לסיים כבר את סרטו ולהוציא לאור את סיפור המשפחה.

לאה ודודתה לינה

בעזרתו של בן דוד רחוק אחר, גם בשם לארי, הושלם הפרוייקט המשפחתי לבסוף, בהפקה פרטית, עצמאית. ב-2014 בעת ביקור בישראל לרגל חתונה משפחתית, הציג לארי את הסרט בפני בני המשפחה. "צוק איתן החל ובחוץ הייתה מלחמה, ואנחנו צפינו בסרט על הלפטופ של לארי, והתרגשנו", מספרת לאה. מאז קיבל הסרט חיים משלו, הוצג בפסטיבלים שונים בעולם, כולל פסטיבל קאן, בניו יורק, לוס אנג'לס, אוסטרליה ועוד. בכל פעם הסרט משתנה קצת לפי דרישות הפסטיבלים השונים ובקרוב תצא גם גרסא מיוחדת עבור ערוץ PBS. לינה, שהייתה כבר בת יותר מ-90, נסעה להקרנות השונות והתייצבה תמיד לחלק השאלות והתשובות בסוף הסרט. בקיץ האחרון, והיא בת 95, הלכה לינה לעולמה ודמותה החייכנית והמטופחת תחסר מאוד.

אמא של לאה, נינה, הספיקה לראות את הסרט באותה הקרנה פרטית, על הלפטופ, ואף הסבירה לכולם מה היה שם. גם בביקור באושוויץ, אליו נסעה עם כל ילדיה ונכדיה, היא הסבירה למדריכה הפולנית מה קרה במחנה וזכתה לכבוד גם ממשלחת צה"ל שהייתה במקום. "במהלך הביקור, עשינו טקס אישי-משפחתי", מספרת לאה,

"עמדנו עם מטריות בגשם שוטף, והקראנו את שמות הנספים מהמשפחה, גילם, מה עשו, מה למדו, תחביבים שהיו להם, כדי שכולם ידעו ויזכרו. כשסיימנו את הטקס האישי, אמא שלי אמרה בחדוות ניצחון: "אתה רואה היטלר, לא רק אני חזרתי לכאן, גם הילדים שלי וגם הנכדים חזרו!" – זה היה הניצחון שלה".

 

עץ החיים לא נגדע – נינה, ובני משפחתה באושוויץ

הסרט טרזורוס, אוצרות בלדינו, מספר את סיפורה של משפחת אליאס, ואת סיפורם של האוצרות האבודים – יהודי קסטוריה. שואת קהילת קסטוריה, הייתה גם מנת חלקן של קהילות רבות של יהדות ספרד, בבלקן ובצפון אפריקה, שסיפורן מסופר רק בשנים האחרונות.

בסיאטל, לאה ווטס, מחבקת את הנכדה הקטנה מילה, הקרויה על שם הסבתא רבת התושייה, שהכינה בסתר מרק כרוב באושוויץ וגנבה מגפיים כדי להציל את אחייניתה, ומתגעגעת.

טרזורוס יוצג בספטיבל הסרטים היהודי של סיאטל ב 3.11.2018, לאחר ההקרנה הצטרפו לדיון מרתק בהשתתפות יוצרי הסרט.

 

Hagit Galatzer

Hagit Galatzer

חגית גלצר, עורכת וכותבת ראשית בסיאטלון, במקור מושבניקית מנווה-מבטח והיום מתגוררת באיזור סיאטל. עובדת במשרה תובענית אך מתגמלת שנקראת "בעל ושני ילדים" ובשעות המועטות שנותרו גם בהי-טק. מנסה לשמור על כושר אך מבלה את מרבית היום על כיסאות שונים. אוהבת לקרוא וגם לאכול אוכל בריא וטעים, בעיקר כשמישהו אחר מכין ומסדר אח"כ את המטבח.
Hagit Galatzer

Latest posts by Hagit Galatzer (see all)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Time limit is exhausted. Please reload CAPTCHA.

18 − 14 =