ברלין, אוקטובר 2017

ברכבת בגרמניה Photo by Revital

ברלין קיבלה אותנו בקרירות סתווית נעימה. למרות שעיר הבירה הגרמנית טעונה מאוד מבחינתי, היא עוררה את סקרנותי. ובשל העובדה שהצגתי את ספרי ביריד הספרים הבינלאומי בפרנקפורט, היא היתה בבחינת "חופשה על הדרך עם בן זוגי". במחשבה לאחור, לא רעיון רומנטי במיוחד לבלות בעיר שההסטוריה שלה אכזרית לבני עמי.

ברלין עיר יפיפיה, אין שום ספק. היא מגוונת, יש לה ריאה ירוקה מקסימה ביופיה, מוזיאונים, בנין טלויזיה מעניין המשקיף על העיר, כיכרות רחבות ידיים, רכבת נוחה, חנויות מזמינות, מסעדות מכל הסוגים והמינים והסטוריה עשירה ברצח, גניבות ארכיאולוגיות מקוממות, ויכולת תיעוד מדויקת ומרשימה עד גועל.

אל ברלין הגעתי ברכבת מפרנקפורט. הנוף בדרך היה מרהיב: מרבדי דשא אינסופיים, כפרים ועצים העומדים בשלכת קידמו את פני, כמה יופי ורוגע, כביכול, ואני עם ראש הסופרת שלי, חתרנית בלתי נלאית, הבטתי החוצה וחיפשתי מקום מסתור טוב לפרטיזנים וליהודים, מנסה להציל אותם בראשי מציפורניהם האכזריות של הנאצים. רקמתי סיפורי הצלה, מכניעה את הרשע ומאירה את הגבורה, ובליבי חשבתי "איך אפשר??!!" איך אפשר לרצוח סתם ככה בגלל שנאה.

למלון הגעתי אחר הצהריים, כמובן שנסעתי למלון הלא נכון, ובסופו של דבר עצרתי מונית עם נהג כורדי שחי בגרמניה 35 שנים, והגעתי למלון הנכון, שבו מצאתי את בן זוגי. המלון עמד בעיר המזרחית, הפחות צפופה והמתחדשת, ממש מול כיכר יפיפיה. יצאנו לטיול ערב נחמד, עצרנו לאכול ארוחת ערב במסעדה גרמנית ואני יצאתי לשוטט בעיר.

התקהלויות ענק משכו את תשומת ליבי. על בניין הקונצרטים של ברלין הקרינו אורות וצבעים, מעין סרט, בגוונים של כחול וירוק, ובהמשך הרחוב, באזור האוניברסיטה הקרינו אורות צבעוניים מושכי עיניים, מסתבר שהגעתי לפסטיבל האורות. הכיכר היתה עמוסה, המוני זעטוטים על כתפיים, בקבוקי בירה מתגוללים על רצפות, ובקצה הכיכר עצרתי להקשיב לנגן רחוב, גיטריסט ששר את "הללויה", של לאונרד כהן האגדי בקול עמוק וחודר לבבות, כל כך חודר שלא ידעתי אם לצחוק או לבכות בתוך כאוס בני האדם, הבקבוקים, האורות המרהיבים והמחשבות והרגשות שעלו בי.

למחרת המשכנו לשוטט ברחובות, ביקרנו במוזיאון מפורסם שבו עומדים עד היום אוצרות שנבזזו ונגזלו מבעליהן יושבי הממלכות הערביות העתיקות, ואחר כך הגענו למוזיאון הטרור של ברלין – מוזיאון שכולו מוקדש לטרור הנאצי. מעבר לעובדה שהמוזיאון "הכרחי" לביקור, הזדעדעתי מכמות המידע המאוד מאורגן ומסודר על סדר הארועים בכל שנות המלחמה ולפניה. הגרמנים האלה באמת יסודיים בצורה מבהילה. עברנו גם בקיר המפריד בין מזרח ובין מערב, חלקיקים קטנים ממנו מוכרים בכל מקום אפשרי. האמת היא שהתלבטתי אם לקנות פיסה מהסיפור הזה שהרעיון שמאחוריו מוצא חן בעיני: חיבור בין אנשים, סילוק כוחות הרשע ונצחון החופש, אבל חשבתי לעצמי שאם כבר אבן, אז כזאת שנמצאת באזורי מים זורמים ולא קירות אנושיים.

הביקור הטעון ביותר עוד עמד לפנינו. ביום האחרון נסענו ברכבת לוילה וואנזה, וילה רחבת ידיים שעומדת למרגלותיו של אגם רחב ידיים, בצידה גנים יפים. שלכת יפיפיה קידמה את פנינו, כמו גם שילוט בעברית, ולא סתם. זאת הוילה שבה בסוף שבוע אחד שחור, נחרץ גורלה של יהדות אירופה. ישבתי שם וקצת התהלכתי, וקראתי ובעיקר כמעט יצאתי מדעתי. איך אפשר בכזה מקום פסטורלי לתכנן באופן קר ושקול רצח של אנשים חפים מפשע??!!! הדבר הזה לא נתפס ולעולם לא יוכל להיתפס במוחי.

גנים פסטורליים בברלין, גרמניה Photo by Revital

משם נסענו לרציף הרכבת גרנדוויל 17. זאת היתה התחנה האחרונה של יהדות גרמניה לפני שנשלחה למחנות ההשמדה. הרציף הוסב לאנדרטה של פסי מתכת ועליהם חרוטים תאריך, מספר האנשים שנשלח באותו משלוח והיעד. התהלכתי שם ולא ידעתי את נפשי. הוצאתי את הטלפון הנייד מהכיס וחיפשתי קדיש, וקראתי לזכרם. ניגש אלי איש אחד, ובעברית עם מבטא גרמני כבד שאל "את ישראלית"? אמרתי שכן, והוא אמר "אני מצטער". הוא לא היה צריך לומר יותר מזה, גם הוא וגם אני הבנו בדיוק למה הוא התכוון. הדבר היחיד שיצא מגרוני מלבד דמעות שחנקו אותי היה "אתה לא אשם". הוא באמת לא אשם, אבות אבותיו כן, אבל הוא לא, והערכתי את העובדה שטרח ללמוד עברית ושהוא מבין את המעמד.

האמת היא ששמחתי לעזוב את גרמניה, שאם לומר בלשון המעטה, לא הרגשתי בה בבית ולעולם לא ארגיש. כשמחשבות על החיים ועל הצעירים הישראלים שגודשים אותה, לא משנה למה, ממלאות את ראשי, וידעתי שלעולם לא עוד.

אנדרטה בברלין Photo by Revital

Revital Shiri-Horowitz

מתגוררת באיזור סיאטל, נשואה ואם לארבעה בנים. סופרת, משוררת ובלוגרית. כתבה את הרומנים "בת עיראק", המבוסס על סיפור משפחתה ו"להתראות בקרוב".

Latest posts by Revital Shiri-Horowitz (see all)