שלום דודה נורית

Photo by Pixabay

"שלום דודה", כך נפתחת כל שיחה בינינו.

"טלי?" היא שואלת, "מזמן לא שמעתי את הקול שלך".

"כן," אני עונה, מתכווצת בכסא, ומתנצלת שהזנחתי אותה כל כך הרבה שבועות. היא מתעניינת בי, בילדים ובבעלי. שואלת על מזג האויר, ומקטרת על החום ועל הלחות שנעשים קשים יותר משנה לשנה. ואז אומרת שלמרות הכל, היא מעדיפה את החום על החורף הקר ולילותיו הארוכים שגורמים לה להישאר בבית, והופכים את בדידותה לקשה וכואבת. אנחנו מפליגות בשיחות ארוכות, למרות המרחק והבדלי השעות, על הא ועל דא ועל המעברות ועל החיים בעיראק ועל אהבה אחת ויחידה בחייה. היא אומרת "לא היה לי מזל בחיים", ואני מדמיינת אותה מושכת בכתפה בכורסא בסלון דירתה. אני מרגישה מחנק בגרוני וליבי יוצא אליה.

"האיש היחיד שאהבתי, נישא לאחרת", היא אומרת, "ואחריו לא אהבתי יותר אף אחד, ולא היה איכפת לי עם מי אתחתן. החלטתי שמי שיבקש את ידי אומר לו כן ואעזוב את הבית שלא היה לי בו טוב". אני מקשיבה ותוהה אם אכן יש דברים כאלה בעולם, אהבה אחת שלא מומשה ואינה מרפה כל החיים. היא שוב נאנחת עמוקות ואומרת "מה לעשות, ככה החיים זימנו לי מיום שנולדתי. נולדתי לאמא שמעולם לא אהבה אותי, ועברתי לגור עם גבר שלא אהבתי, מזל שנולדו לי ילדים לאהוב", היא מסכמת במשפט אחד את האהבות בחייה הארוכים, ואני חושבת, איזה פיספוס וכמה עצוב לחיות חיים שלמים ללא אהבה.  

היא שותקת ואני ממהרת למלא את שתיקתה במילים של אהבה אליה ואומרת לה שאני אוהבת אותה ושהיא אהובה על ילדיה, נכדיה, אחייניה, שרואים עד היום את ביתה וביתו של דודי שממנו נפרדה בגיל שמונים ושתיים, לאחר חיים שלמים, כבית חם שבו בילינו ימים שלמים בשיחות נפש, במשחק, בצחוק. בכביש הצר שליד ביתם הקט למדתי אפילו לרכוב על אופניים. אני נזכרת בקופסאות הפח מלאות הבייגלה, ובגלילי הבדיל הענקיים ששימשו לנו ככיסאות. אני נזכרת בספריה הענקית בחדר הילדים, ובספרייה שבה עבדה דודתי שנים רבות כספרנית. אני נזכרת בשעות שביליתי לצידה בספרייה "שלה". ריח של אבק ספרים ממלא את נחירי לפתע, ודמעות עולות בעיני. אני נזכרת בכרטיסיות הספרים שנהגתי למלא עבור ספרים חדשים, וגם בילדים שהיו מגיעים לספריה ומתיישבים לצידה של דודתי, שיצרה עימם שיח בגובה העיניים, לעיתים היחיד שידעו באותו היום. ואז אני שמה לב שהיא שבה לסיפור על אהובה היחיד וזיכרונותי מתנתקים, ואני חוזרת למציאות ונסחפת חזרה להקשיב לה.

היא מתארת איך ראתה אותו לראשונה, כאשר יום אחד הגיע לביתם, חבר גם הוא ב"תנועה", התנועה הציונית, המחתרת היהודית שפעלה בעיראק. הוא הציג עצמו בפניה, והיא התקשתה לנתק את עיניה מעיניו הכחולות, היפות. עדינותו, קומתו, ושערו הבהיר כבשו את לבבה מהרגע הראשון. "הוא היה בלונדיני עם עיניים בצבע הים, ואיזה עיניים. במבטם היה עצב ועומק וחוכמה ועוצמה שלא ראיתי מעולם לפני שפגשתי בו וגם אחרי. כשפגשתי את מי שהיה לבעלי, חשבתי שהוא לעולם לא יגיע לקרסוליו של האיש שאהבתי", היא אומרת, ואני מנסה לדמיין את המפגש ביניהם בבית בעיראק אותו מעולם לא ראיתי, מלבד בדמיוני. מדמיינת אותה פותחת את דלת הכניסה בפניו, פוגשת בעיניו ומורידה את מבטה וליבה פועם במהרה והיא סמוקת לחיים. בחיוך ביישני מובילה אותו דרך חדרי הבית, אל חדרו של אחיה. הבזק של תמונה עולה בזכרוני, אחת מתמונות המשפחה הבודדות שצלחו את העליה ארצה תחת עיניהם הבוחנות והמחרימות של הרשויות העיראקיות, ושראיתי בבית סבתי וסבי. בהן ראיתי אותה כשהיתה צעירה, עורה שחום, שיערה גלי, קצר, ועיניה שחורות גדולות, יפות ובוערות. תהיתי מה ראה הוא כשראה אותה לראשונה, אולי נדהם מיופיה ומאופיה לפני שמרירות השתלטה על חייה.

ואז אני שואלת אותה אם ראתה אותו אחרי שעלו ארצה, והיא מספרת שראתה, פעם אחת, במקרה, כשעלתה במדרגות האוניברסיטה שבה לא למדה, אך הגיעה אליה עם אחיה, ואיך ליבה עמד מלכת ומאז ועד היום לא עובר יום שבו היא לא חוזרת לרגעים האלה. "למה לא נישאת לו", אני שואלת בתמימות, והיא עונה, וקול מריר עולה מגרונה: "עלינו לארץ, והלכנו למעברה, והחיים לקחו אותי לכיוון אחד ואותו לאחר, ובזה הסתיים העניין".

"אבל לא הסתיים כלום" אני עונה, "את עדיין אוהבת אותו, כמעט שבעים שנה אחרי שפגשת בו לראשונה". והיא שותקת, ואני שותקת, וחושבת לעצמי כמה כאב היא נושאת עימה, וכמה כאב תשא עד יומה האחרון.

ואז היא מספרת לי על מה שאמרה לה אמה כשגילתה שבתה מאוהבת. היא אמרה לה משפט שדודתי לא שכחה: "את רוצה להתחתן עם האיש היפה והמלומד הזה שבא ממשפחה טובה, כשאני התחתנתי עם איש פשוט ממשפחה פשוטה? זה לא יקרה". בחילה עולה בבטני, אני מזועזעת מדבריה עד עמקי נשמתי, ונזכרת בסיפורה של שלגיה והמראה שעל הקיר, "ומי היפה בכל העיר". קולה של חנה רובינא מהדהד באוזני, מזכיר לי את סיפורי האחים גרים להם הקשבתי מי יודע כמה פעמים, ואני חושבת שהיתי רוצה לקחת את ידה של דודתי ולהובילה לאלוף נעוריה, שמניין שנותיו תשעים, ואולי אף יותר, ולהביא מזור לליבה הכואב.

ואז אני שואלת אותה אם היא יודעת אם הוא עדיין בינינו והיא אומרת שכן, ומאוחר יותר אני מגלה שלפני שנתיים שוחחו מספר פעמים אבל הקשר התנתק. "בגללי" היא אומרת בכאב, "לא רציתי לדבר איתו על משהו ואחר כך הוא לא הסכים לדבר איתי יותר", היא אומרת, ולא מוכנה להוסיף דבר מעבר לדברים שאמרה לי, ואני מבינה שרב הנסתר על הגלוי.

כמו תמיד השיחה בינינו מסתיימת במילים של ברכות ואהבה הדדית, עד לפעם הבאה.

Revital Shiri-Horowitz

מתגוררת באיזור סיאטל, נשואה ואם לארבעה בנים. סופרת, משוררת ובלוגרית. כתבה את הרומנים "בת עיראק", המבוסס על סיפור משפחתה ו"להתראות בקרוב".

Latest posts by Revital Shiri-Horowitz (see all)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Time limit is exhausted. Please reload CAPTCHA.

55 − 54 =