סתיו ראשון

להמשיך או לחזור לאחור Photo by Pixabay

שיניתי את מסלול ההליכה שלי היום. החלטתי ללכת בין הבתים במקום לצאת לכיוון בתי הספר, בדומה לדרך שאני עושה בדרך כלל עם המכונית. בהתחלה יש ירידה חדה, ואז, כשפונים שמאלה יש עליה שבהמשך שלה יש כניסה לשביל הליכה לא מרוצף, בין העצים. פינת חמד שאפשר להתנתק בה מהנוף שבני אדם מייצרים.

אבל אתמול, אתמול, היה שונה ומוזר. כרגיל, נעלתי את נעלי הספורט והרגליים שלי לקחו פיקוד וצעדו אוטומטית למסלול המוכר, מניחות לראש לצאת למסע מקביל למקומות אחרים. אבל למרות ההתחלה השגרתית, לסתיו היו תכניות אחרות.

יצאתי לבוקר קר, מהסוג שבו השמש קמה מאוחר ומתעקשת להישאר עוד קצת מתחת שמיכת העננים. נכנסתי לשביל המוכר אבל הרגשתי לא שייכת. לקישוט הירוק והמזמין של העצים נוספו צבעים מזהירים של צהוב, צבעים עוצרים של אדום וכאילו העולם איבד פוקוס ובהירות, נוספו הרבה מאוד גוונים של אפור.

התקדמתי במעלה השביל.

רעש הרוח בעלים המתייבשים העביר בי צמרמורת במעלה הגב. פחד לא מוסבר הצליח להזדחל אלי.

הסתכלתי ימינה ושמאלה….אין איש. הכל שקט. 'תמשיכי' גערתי בעצמי. בדיוק ברגע הזה, נזכרתי שלפני כמה ימים היתה בטלויזיה תכנית שהודיעה שעכשיו עונת העכבישים. העיניים שלי התחילו לחפש אחריהם, באופן בלתי רצוני, בין מיליוני עלי השלכת הפזורים, בלי הצלחה.

עלה נשר מאחד העצים ונחת, כמו ליטוף רך, על הזרוע שלי. מחריד. זה עשה לי עור ברווז.

כל צעד שהכרחתי את עצמי להתקדם נעשה יותר מחושב ואיטי בנסיון נואש אחרון לא להפריע לדובים, שאולי הגיעו לכאן לישון את שינת החורף שלהם. הרגשתי שבניגוד לרגליים, הלב שלי מאיץ.

נאחזתי בפלאפון שלי כמו בחבל הצלה. כעסתי על עצמי על שלא טענתי אותו מספיק אבל הודתי לאלוהים שזכרתי לקחת אותו איתי היום, אולי יצליחו יום אחד לאתר אותי בין העצים באמצעותו. הבנתי שאני נכנסת לפניקה. בשביל להרגע, רציתי להתקשר למישהו או לשים מוזיקה עליזה… אבל החלטתי שעדיף לא לשדר פחד וגם שכדאי להשאיר את מעט הבטריה לשעת חירום אמיתית.

עשיתי כבר כחצי הדרך. ידעתי שאם אני אתקדם ואזדרז, עוד מספר דקות אצא אל הציויליזציה. אבל, כנגד כל היגיון, נעצרתי, הסתכלתי ארוכות להמשך השביל שנבלע בתוך הצמחיה והחלטתי לחזור על צעדיי. רציתי רק לחזור הביתה.

את הדרך חזרה עשיתי כמעט בריצה. כשראיתי את הכניסה לשביל הרגשתי הקלה וחזרתי לנשום. ידעתי שזה מגוחך ופתטי, אבל את שאר הדרך הביתה הלכתי מאושרת. כאילו אבן ירדה לי מעל הלב,  כאילו הרגע ניצלתי מגורל מר, כאילו קיבלתי מתנה ואני זוכה לחזור לבית שלי, למקום שבו אני מוגנת.

הופתעתי. מסתבר שכן יש לי כאן בית. טוב לדעת. אפילו מדהים.

Fanny Ben-Noon

Fanny Ben-Noon

פאני בן נון. הגעתי לא מזמן לרדמונד עם בעלי ושתי הבנות. בארץ גרתי בצורן, ישוב קטן בצפון השרון. כותבת כדי לגלות מה עובר לי בראש.
Fanny Ben-Noon

Latest posts by Fanny Ben-Noon (see all)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Time limit is exhausted. Please reload CAPTCHA.

44 − 36 =