באה לבקר

Me, myself and eye, Photo by Pixabay

היא שוב באה לבקר אותי, האשה הזאת. היא עכשיו יושבת על הספה שלי, נחתה אצלי על הבוקר. הצעתי לה קפה, מתוך נימוס, וכבר מעל חצי שעה יושבת, מקשיבה לשטויות שלה והיא לא עושה סימנים שהיא מתכננת לעזוב.

על מה היא מדברת עכשיו? על ספר שקראה? אין לה חיים? אין לה בית? ילדים? טיפה של יעילות לא תזיק לה, איך שהיא מורחת את הזמן עם הסיפורים שלה. מה לעשות, כאן האלטרנטיבות שלי מצומצמות, אז אני קצת יותר סלחנית. יש גבול לכמה אפשר לדבר עם הקיר מבלי שזה יהפוך למטריד.

אני מרגישה שאני צריכה לנצל את הזמן אחרת. יש לי כל כך הרבה מטלות לעשות. ערמות הכביסה כבר גולשות מהסלים. הסדינים במיטות צועקים 'הצילו'. הרצפה כבר מזמן עברה את המצב שריקוד רומבה יספיק. הארגזים האחרונים שלא פורקו נועצים בי מבט מיואש, כאילו אומרים 'אנחנו פה כבר שבעה חודשים, הגיע הזמן לרוקן אותנו'. ובמקום זאת, אני יושבת בחוסר מעש, שותה קפה. מבזבזת שעה בשיחה עם אשה מטורפת שבחרה להתנחל דווקא אצלי בסלון.

מה היא רוצה ממני? איך היא נפלה דווקא עלי? היא מפריעה לי לעשות דברים שהבטחתי לעשות! רציתי להספיק היום גם להתכונן לראיונות עבודה… אני חייבת למצוא עבודה! אין דבר, אף אחד לא מזמין אותי לראיון בכל מקרה. זה יחכה למחר. אני מזהה את הבושם שלה. "לה וי א בל" – החיים יפים. יש לזה משמעות? האם היא חושבת שהחיים יפים? האם היא צריכה תזכורת ריחנית לכך שהחיים יפים? או שסתם בחרה את הבושם בצורה אקראית ועכשיו אני נותנת לזה משמעויות  בראש שלי? היא מצחיקה אותי, על מי היא מנסה לעשות רושם? בשבילי היא משקיעה? אני לובשת טרנינג, למען השם. כבר מזמן עברתי לפורמט פשוט ואחיד. אני אפילו לא טורחת יותר להחליף למשהו אחר. מה הטעם? טרנינג זה נוח. אתה מוכן לשינה, אתה מוכן לנקיון, מושלם בשביל לצאת להליכה וגם לסידורים. אני ממילא רוב הזמן בבית. אני כל כך הרבה בבית שלפעמים אני מסתכלת החוצה מהחלון ומדמיינת שאני דג באקווריום, העולם בחוץ לא נגיש לי. עושה לעולם פרצוף של דג ושוחה הלאה.

פתאום אני מאוד מודעת לטרנינג שלי ומנסה לוודא שהוא לפחות נקי. אני גם קולטת על השיש במטבח את כל הכלים המלוכלכים מארוחת הבוקר. בטח היא שמה לב וחושבת שהבית שלי מוזנח, שאני יושבת בבית ולא מרימה אצבע. אני מתביישת. מי אני חושבת שאני? יש לי מזל שהיא בכלל מתייחסת אלי, שהיא מפנה מהזמן שלה בשביל לשבת עם אשה משעממת, בודדה ומובטלת. בעצם, אם היא כזו שיפוטית, שתלך לעזאזל! היא בכלל יודעת מה עובר עלי? טוב, די! אני עושה לה סימן ברור! אני מסתכלת בהפגנתיות על השעון ואומרת לה 'איך שהזמן טס '… אבל היא רק מרימה מבט, מחייכת ולוגמת עוד שלוק קטן מהקפה. לא נראה שהיא ממהרת לשום מקום.

כולם אומרים לי שהשנה הראשונה כשמגיעים לכאן, הכי קשה. לוקח זמן להשתלב ולמצוא שוב את עצמך. אני לא מבינה על מה הם מדברים? אני יושבת כאן, שותה קפה ומשוחחת עם עצמי כבר שעה, לא מצליחה להפטר ממני.

Fanny Ben-Noon

Fanny Ben-Noon

פאני בן נון. הגעתי לא מזמן לרדמונד עם בעלי ושתי הבנות. בארץ גרתי בצורן, ישוב קטן בצפון השרון. כותבת כדי לגלות מה עובר לי בראש.
Fanny Ben-Noon

Latest posts by Fanny Ben-Noon (see all)

4 comments

  • קורא ולא קוראת

    טקסט כזה שוביניסטי לא קראתי זמן רב. חבל שכך חלק מהקהילה שלנו נראת וחושבת.

    • פאני בן נון

      תודה על קריאת הסיאטלון. זהו טקסט אישי על מחשבות ורגשות. לא היתה כוונה לפגוע באף אחד או אף אחת, להפך, דווקא להעצים ולעודד כל מי שנמצא/נמצאת ברילוקיישן והולך לפעמים לאיבוד בראש של עצמו. מנקודת המבט שלי, לקחת על עצמי את עבודות הבית בזמן שבעלי עובד הרבה שעות ואני בבית, נובע מתוך הרגשה שיש לחלק את נטל העבודה בצורה הוגנת למען התא המשפחתי, בדיוק כפי שהוא לקח על עצמו את עבודות הבית כאשר רק אני פרנסתי. אם לא הבנתי נכון את ההערה שלך, אשמח להבהרות. תודה.

  • ליטל ירון

    פאני, פוסט נהדר. כתבת משעשע, זורם, קליל וההפתעה בסוף – פרייסלס! חייכתי כל הדרך מההתחלה ועד הסוף. מאחלת לך ולבני משפחתך קליטה והסתגלות טובות ומהירות. שתהיה שנה טובה!

  • פאני בן נון

    תודה שקראת ותודה על המחמאות והברכות. מאוד שמחתי לשמוע. חג שמח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Time limit is exhausted. Please reload CAPTCHA.

− 3 = 4