לילה בכנרת

נשענת אחורה על הספה, עוצמת את העיניים וחוזרת ללילה ההוא בכנרת. נזכרת שהררי קרא לזה בצחוק 'לינה במלון אלף כוכבים' וזה מעלה בי חיוך גם עכשיו. חלפה כמעט שנה מאז ולמרות הזמן שעבר, אותו לילה  מרגיש לי ממשי יותר ממה שקרה אתמול.

באנו ללילה אחד, אבל כל אחד הביא אוכל לשבוע, כי אתה יודע ששום כמות של חיבה בינינו לא תשביע אותך, אז אתה הופך להיות כמו הסבתות של פעם, שבשבילן להאכיל או לתת חיבוק, אחד הם.

אני חושבת שהיה ירח מלא, או שהזכרון שלי משלים את החסר כדי שהערב ייזכר כערב קסום. לא, הוא באמת היה קסום. היה ירח מלא. לא היו יתושים. האם זה בכלל הגיוני? ערב באוגוסט, בכנרת, בלי יתושים? עכשיו אני יודעת בודאות שהיה קסם באויר. כן, היינו חלק מזיו הירח וזוהר הכוכבים!

הילדים של כולנו שיחקו יחד קלפים. לרגע היה נדמה שהקשר בינינו יוכל להמשיך גם אחרינו וזה היה מחזה מרגש. חלק מהילדים בגיל שלנו כשהכרנו. אולי גם הם ייפגשו לאור ירח בכנרת בעוד שלושים שנה וייזכרו בערב הזה? כנראה שאין סיכוי. בגיל שלהם גם אנחנו לא חשבנו רחוק, אבל זו יכולה להיות חתיכת סגירת מעגל.

וכמו בסדרות טלוויזיה, כשהמסך מרצד ואתה נמצא בפלאשבק, כך ריצוד הירח על המים החזיר אותנו אחורה, לזמן אחר, בו היינו נערים ונערות בגיל ההתבגרות.

ישבנו שם יחד וכמו מנטרה שמלכדת אותנו, סיפרנו שוב את כל הסיפורים הישנים והטובים. על לימור שנפלה מהשולחן כשניסתה לבעוט כמו קרטה קיד, איך אני ואתי הברזנו לים ונשרפנו, על ההתגנבויות למטבח, מי שיחק כדורגל, מי התאהב במי ומתי וגם הוספנו סיפורים חדשים, בכל זאת, עברו שלושים שנה.

דברנו בחושך עד השעות הקטנות של הלילה, אבל גם לא דברנו, הרגשנו. מאין 'דממה בוטחת' כמו בשיר 'כנרת' של רחל.  גם בשיר שלה לא ניתן לשכוח חסד נעורים.

אחווה של חברים שגדלת איתם, בה לכל אחד מאיתנו יש מקום שמור. אתי ארגנה הכל. קרן לקחה פיקוד על הילדים ודרבנה אותם לנקות. הררי דאג שכולם יאכלו. אשר אירגן את המוזיקה. אלימלך הצחיקה אותנו. מיקו ניסה להשליט סדר. עמיר עזר בשקט לכל מי שצריך. גלית התעייפה והלכה לישון.

ואני? מה המשבצת שלי? לא ברור לי. לפני שלושים שנה, סביר להניח שהייתי זו שמגלגלת את העיניים מול כל ה'קיטש' הזה. השתנתי. הקשבתי והרהרתי,  נשמתי וספגתי את החויה. כנראה בכל זאת התבגרתי והפכתי לסנטימנטלית עם השנים.

ועכשיו, הגיע הזמן להתעורר. אני פוקחת את העיניים ואני ברדמונד, בצד השני של הגלובוס. הם שם מתארגנים למפגש חדש, בלעדיי. למרות שאני יודעת טוב מאוד את התשובה, אני תוהה שוב מה אני עושה כאן כשכל זה נמצא כל כך רחוק ממני, ומספרת את הסיפור כדי להזין את להבת הגעגועים כך שתצרוב אותי ותשאיר בי סימן.

 

Fanny Ben-Noon

Fanny Ben-Noon

פאני בן נון. הגעתי לא מזמן לרדמונד עם בעלי ושתי הבנות. בארץ גרתי בצורן, ישוב קטן בצפון השרון. כותבת כדי לגלות מה עובר לי בראש.
Fanny Ben-Noon

Latest posts by Fanny Ben-Noon (see all)

One comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Time limit is exhausted. Please reload CAPTCHA.

58 − 50 =