מחשבות על רילוקיישן

הבית הישן היה לא סימטרי. בית ירוק זית, מוזר, בין בתים משעממים. היתה לו גינה סוררת. העשבים התעקשו לצמוח בה יש מאין והפרחים המעטים בכדים, למרות שהיו מחוברים למים כמו לאינפוזיה, התעקשו למות הרבה לפני סוף העונה.

מצד ימין, היערה של השכן פלשה לחצר שלנו, סירבה לסגת וחנקה את השקדיה שלנו. ומצד שמאל חומת מריבה של ברושים לימוניים שהשכנים שתלו.

ההדרים שלנו נשארו חשוכי פירות החל מהיום הראשון, וכמו כדי להרגיז, תמיד הפיחו בי תקוות שווא בתחילת האביב. הדשא הסינטטי השתלט לבסוף בפראות על רוב החצר.

שתלתי עץ זית צעיר בחזית, שככל שגדל עשה יותר לכלוך ודרש זמן איכות ותספורת קצוצה לפני כל נסיעה לחו"ל, אחרת היה מפעיל את האזעקה כדי לקרוא לנו לחזור.

וכל כך אהבתי להכין לי תה עם לואיזה מהכד בפינה! בכל פעם שהחליטה להתייבש, החלפתי אותה בחדשה וגדולה יותר, ונראה מי ינצח במשחק הזה… הניחוח הלימוני שלה העלה בי תמיד זיכרון של הלואיזה הראשונה שהרחתי בחצר של סבא שלי בכפר קטן בדרום אמריקה. היא גדלה ענקית ויפה על גדות זרימת הביוב הביתי שלו והוכיחה לי שמכל דבר רע יכול לצמוח גם טוב.

וכאן הבית הוא מלבן מושלם והוא צבוע בצבע בין אפור לתכלת, כמעט בצבע של הבית השכן.

וכאן, הגינה פורחת לי בכל צבעי הקשת בלי מאמץ ובלי השקיה. וכאילו לפי הזמנה, יש מיליון פרחים סגולים. והעובדה הזו פתאום מחדדת בי את ההכרה שהם לא נשתלו שם בשבילי.

רציתי להכריז על הגינה כשלי ולשתול בה עץ זית מעצבן ומלכלך, עץ זית שלא ישתלב בנוף המקומי, שהירוק הכסוף והגס שלו יפר את השלווה האמריקאית הצבועה ירוק רענן. אבל לא מצאתי. כנראה שאין כאן צורך בעץ שעמיד בשמש קופחת, עץ שצריך לשלוח בכח שורשים בחיפוש אחר מים.

אבל הכי הרבה רציתי לואיזה. כזו שתחמם ותנחם ותזכיר לי כשצריך, מאיפה באתי ולאן אני הולכת. אבל אין כאן.

לנדנדה שעמדה בגאווה בפינת המגרש בחצר בישראל סירבתי לוותר. מלכת החצר, פרימדונה שנהגה להתלונן כל היום בקולות חריקה רמים. אז למרות שהיתה כבדה ולא רצתה לזוז, היא הרימה ידיים לבסוף כשפירקו אותה לחלקים. וכשהגיעה לכאן לא שלמה, כמעט ולא הכרתי אותה.

במעבר ניזוקה ובהרכבה מחדש, אחד הקרשים פשוט נכנע ונשבר ושני לוחות קטנים, לא מצאו את מקומם ונשארו זרוקים על הדשא, מיותרים. בשביל לאלץ אותה לעמוד, היה צורך לחזק אותה עם ברגים נוספים. מאז היא כבר לא נראית לי אותו דבר, המסכנה.

והיא שם עכשיו, נראת קטנה באמצע החצר הגדולה, בצל העץ הענק. מתנדנדת בשקט, עצובה ומבולבלת.

Fanny Ben-Noon

Fanny Ben-Noon

פאני בן נון. הגעתי לא מזמן לרדמונד עם בעלי ושתי הבנות. בארץ גרתי בצורן, ישוב קטן בצפון השרון. כותבת כדי לגלות מה עובר לי בראש.
Fanny Ben-Noon

Latest posts by Fanny Ben-Noon (see all)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Time limit is exhausted. Please reload CAPTCHA.

+ 17 = 25