פעם בשנה היא אורזת מזוודה ונוסעת

לא קליפורניה, זאת הרצליה Photo by Revital Shiri Horowitz

פעם בשנה היא אורזת מזוודה ונוסעת. פעם בשנה היא חוזרת להיות צעירה חסרת מנוח, נטולת משפחה, נטולת מטלות, לא אמא של, אשתו של, רק היא והים, והגלים, והרחובות של ילדותה ובגרותה, ומדבר ועמק וכינרת אחת ושיחות אל תוך הלילה.

קמטי צחוק עולים בפניה, עיניה יוקדות שוב, היא גומעת מרחקים, דרום צפון, מזרח וים, מנסה להספיק כמה שיותר. בעונת הקיץ היא נועלת סנדליה וצועדת על חוף ילדותה, נזכרת בעורה המתוח, בסקרנותה שלא ידעה די, בשמחת החיים שדבקה בה. היא צועדת על החוף ושואלת עצמה לאן נעלמו כל השנים שעברו, כל כך מהר חלפו. לא הספיקה אפילו לעצור ולברר אם הגשימה חלומות ילדות, או נשאבה לשגרת יומה. מילדה בעצמה הפכה לאישה, נישאה וילדה בנים, מרכז עולמה, ממלאים ליבה בטוב וברוך אינסופי, בכוחות שלא ידעה אפילו שהיו חבויים בה.

עתה היא עולה שוב אל מטוס, תופסת מקומה, צופה מהחלון ומחכה בהתרגשות להמראה. הטיסה, היא יודעת, תהיה ארוכה עד מאוד, אך היא תוביל אותה אל נעוריה הרחוקים אותם השאירה מאחור לפני שנים. כמו השילה עורה, היא דוברת עתה אנגלית רהוטה (כמעט), סיגלה לעצמה סובלנות אינסופית, וחיוך מנומס, עדיין מנסה להכניס שקט בין כל הרעשים של חייה.

אישה בת חמישים ושתיים. לאחרונה גילתה קמטים חדשים בצווארה, קמטים פשטו גם בידיה שחיבקו, אהבו, החליפו חיתולים, האכילו וליטפו. היא מתבוננת בידיה, נזכרת באמה המזדקנת, ובחברתה הטובה שאיבדה לפני כמה שנים וחושבת לעצמה כמה שפר עליה גורלה, להיות בת חמישים ושתיים, בריאה, עוד שנים רבות לפניה להעניק ולאהוב לעודד וללוות, והיא ברת מזל אחת ולא יותר.

המטוס ממריא. לכל טיסה היא מביאה עימה ספרים, ותמיד הם נשארים מונחים בצד. היא לא מסוגלת לקרא בטיסות, אבל הם שם כדי לתת לה הרגשה של בית, גם אם זמני. הדילת מגישה לה שמפניה. היא מתבוננת החוצה אל עננים רכים, המטוס נוסק והיא מבחינה כי מעליה שמיים אינסופיים טבולים בשמש שכל כך חסרה לה ביומיום. היא מרימה את הכוס ולוחשת "לחיים" ומחייכת לעצמה, רק לעצמה, נשענת לאחור, הרי התרוצצה כל היום, ארזה, סידרה, אירגנה, רשמה רשימות ונתנה הוראות אחרונות לעוזרת ולגנן, ולא שכחה להזכיר פעם ופעמיים לבן זוגה את התור לרופא ואת הסדרי ההסעות.

היא מכוונת אליה את המסך מולה, כבר מחפשת לה סרט שיקח אותה אל עולמות אחרים של אנשים אחרים, וחושבת על כל מה שתעשה כשיגעו כפות רגליה בקרקע שדה התעופה. היא תאסוף את התיק שהביאה איתה, ותבדוק פעם ופעמיים שלא שכחה לקחת איתה חזרה את משקפיה, כמו פעמים רבות אחרות שבהן שכחה אותם במטוס. היא תיפרד לשלום מהדיילים, תודה להם בנימוס, ואז יגעו כפות רגליה בקרקע והיא תחשוב לעצמה שבטח כלום לא השתנה מהפעם האחרונה.

היא תמהר לאסוף את המזוודות, תיגש לאסוף מכונית שהזמינה ותנהג לבדה, כתמיד אל המלון על חופו של ים. בדרך. היא תכוון את המראות, את הכסא שעליו רק התיישבה ותנסה לא לחשוב על עייפות הגוף לאחר טיסה כה ארוכה. היא תפעיל את הרדיו ותחפש את אותם שירים מוכרים ואהובים. היא תנהג בתוך פקקים אינסופיים. נמנעת מלשוחח בטלפון היא תביט ותראה את כל מה שהשאירה בפעם האחרונה שהיתה פה. תל אביב תהיה שוב צפופה, נהגיה עצבניים, היא תתפלל שלא ירמסו אותה משום צד. היא תציע לנהגת עצבנית שמנסה לחתוך אותה להשתלב לפניה, תשלח אליה חיוך מרחם, ותחשוב שבוודאי היה לה יום ארוך ובבית מחכות לה מטלות רבות אחרות. כשתגיע למלון כבר החושך ירד, היא תרד מהמכונית, ותגרור מזוודה כבדה אחריה. היא תיכנס לחדר שקיבלה ומיד תפתח את החלון הכי גדול שתמצא ותשקיף אל הים. היא תשאף את ריחו, תקשיב לגליו ותדע שהגיעה הביתה, סוף סוף הביתה.

Revital Shiri-Horowitz

מתגוררת באיזור סיאטל, נשואה ואם לארבעה בנים. סופרת, משוררת ובלוגרית. כתבה את הרומנים "בת עיראק", המבוסס על סיפור משפחתה ו"להתראות בקרוב".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Time limit is exhausted. Please reload CAPTCHA.

8 + 2 =