מסעות של החיים – שלום חנוך, אהבת נעורי

אהבת נעוריה Photo by Revital Shiri Horowitz

סיפורי מסעות הם בעיני המרתקים ביותר. כך גם סיפורי המסעות שלנו כמשפחה, ברחבי העולם זכו למספר הצפיות הגדול ביותר. אבל סיפורי מסעות הם לא רק מסעות רגליים אלא גם מסעות רוחניים, וביניהם מסעות בזמן. מסע כזה עברתי אתמול בלילה: מסע מרגש, מטלטל ומלא באהבה לאחת הדמויות המשמעותיות בחיי. לעיתים הוא שטף אותו בגל של אהבה, לעיתים בכאב, וכמעט תמיד בגעגועים למקומות שביקרתי בהם, לנערה שהיתי, לבחורה הצעירה, לרעייה שהפכתי להיות, לאם, ואפילו לסופרת.

שלום חנוך היה כאן אתמול בערב והופיע. ההופעה שלו חתכה בליבי, נגעה בנימי חיי, וטילטלה אותי, שלום חנוך הרי היה אהבת נעורי.

לא, לא באופן ממשי, אבל שיריו תמיד קירבו אותי אל עצמי, הרגשתי ששיריו הפכו אותי לאדם טוב יותר, נקי יותר במובן של תמימות יפה. הם תיארו בעיני את המסע שלי, וככל הנראה גם של אחרים לאורך חייהם. "אדם בתוך עצמו הוא גר", כל כך נוגע ונכון, אנחנו חיים רוב הזמן בתוך עצמנו, לעיתים פותחים דלת לקבל מכר (ויש האומרים "לקבל מכה"..), אבל בסופו של דבר, כל אחד מאיתנו חי בתוך ראשו שלו, בתוך עצמו, לעיתים זר אפילו לעצמו.

לכל שיר היתה משמעות עבורי בערב הזה, ולכל שיר מקום מיוחד בליבי. "אגדת דשא" פירקה אותי לרסיסים, לקחה אותי אל התקופה הקיבוציניקית שלי בנח"ל, עת היינו שרועים לא פעם ולא פעמיים על דשא, ערימה של חבר'ה על הדשא. "מה שיותר עמוק יותר כחול" לקח אותי לזיכרון אחד ממשי שבו ביום שטוף שמש סיאטלי הוצאתי את ארבעת בני אל השמש, עדיין לבושי פיג'מה, קורי שינה בעיניהם, וצילמתי אותם תמונה אחת בלתי נשכחת, הבוגר שבהם בן עשר, הצעיר בן כמה שבועות, והם היו אז הדבר הכי עמוק והכי כחול וטהור ויפה שיש.

אגדת דשא בכחול עמוק Photo by Revital Shiri Horowitz

וככה חלף לו הערב, ובו משה לוי ושלום על במה אחת עם גיטרה וקלידים, במופע אינטימי מחמם לב ומשובב נפש.

בסוף הערב זכיתי לפגוש פגישה אישית קצרצרה את האיש והאגדה. הבאתי איתי מחברת ישנה שבה אספתי כתבות עליו, ומילות שירים, ותמונות ישנות מעיתונים שאספתי כשהיתי ילדה בת 12, 13. וגם שיתפתי את שלום בחווייה אישית בלתי נשכחת הקשורה בו: יום אחד גילינו, חברתי רחל שוורץ ואני, ששלום עבר להתגורר בשכונה שבה גרנו, ברחוב רוקח ברמת גן. החלטנו לקחת את המחברת שלי וללכת אל ביתו ולבקש חתימה. החצר היתה שוממה ומוזנחת, אבל אנחנו לא היססנו, נקשנו בדלת וחיכינו בהתרגשות (לא להאמין איזו חוצפה היתה לנו ללכת ככה לביתו..). שלום פתח את הדלת ונעמד שם, המום לגלות שתי ילדות צעירות. אמרנו שבאנו לבקש חתימה והוא שאל אם יש לנו עט. מה לעשות ולא היה לנו? שלום שלח אותנו חזרה לדרכנו מבלי למלא את מבוקשנו, אבל אני, כבר אז היתי ילדה עיקשת. אמרתי לרחל, חברתי "בואי נלך ליעל אופק, (שגרה ממש בסמיכות), וניקח ממנה עט". וככה היה, חזרנו לדלת ביתו של שלום ושוב נקשנו, ושוב הוא פתח וראה אותנו מולו, וראה את העט, וחייך ואמר שעכשיו כשאין לו ברירה הוא יכתוב לנו הקדשה אישית במחברת, וכך יצאנו משם שמחות ומרוצות. והנה כמעט ארבעים שנה חלפו מהיום הזה, הבאתי איתי את המחברת לפגישה בינינו, סיפרתי לו את הסיפור והוא שמח לחדש את ההקדשה.

אז אל תאמרו שמאוחר מידי, אל תאמרו שלא יקרה, כמו אותה ילדה צעירה, ככה גם היום, אני מזכירה לעצמי ולכם, לא לותר על החלומות שלנו, לעולם לא מאוחר לממש אותם, לעולם לא מאוחר לחדש ולהתחדש.

 

 

Revital Shiri-Horowitz

מתגוררת באיזור סיאטל, נשואה ואם לארבעה בנים. סופרת, משוררת ובלוגרית. כתבה את הרומנים "בת עיראק", המבוסס על סיפור משפחתה ו"להתראות בקרוב".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Time limit is exhausted. Please reload CAPTCHA.

20 − = 13