חוות הליטופים

חיוכים בחוות הליטופים Photo by Pixabay

אחת הבעיות הגדולות שלי עם פינות ליטוף בחוות שכוחות אל בוושינגטון, היא ששבוע אחרי שחוזרים משם הילד שלך פתאום מודיע לך על שולחן ארוחת הערב שהוא לא אוכל יותר שניצל דינוזאור של קוסטקו, 100 אחוז רכיבים טבעיים. כי זה עשוי מתרנגולת ומחיות חמודות שהוא או אחותו, אמלי, ליטפו. זה לא משנה כמה פעמים ניסיתי לשכנע אותו שדינוזאור זאת לא חיה חמודה ולקוסטקו הגבר יש חווה ענקית של דינוזאורים, שהוא מגדל לצורך העניין, איפשהו בטקומה, והם בכלל עשויים סוג של גומי ממוחזר במרקם נעים לחך.

אבא שלי התימני לעומת זאת, ששיטות החינוך שלו קבילות עדיין בחלקים מסויימים ומרוחקים של העולם השלישי, היה מתנהג איתי אחרת לגמרי. אם רק הייתי מצייץ בשולחן שישי או בכל שולחן אחר, שאני לא אוהב את הרוטב (לא את העוף, את הרוטב) הוא היה שולח בי מבט שלא ניתן לפרש אותו בשום צורה אחרת מלבד ״כדאי לך לאכול את זה אם אתה לא רוצה למות!״ ככה חד וחלק! בלי הרבה דאווין ובעוד הוא נותן לי ולאחי להבין שבמקרה היום הוא נועל את נעלי הבית מגומי שלו, מידה ,40 והן חדשות וגמישות להפליא במגע פתאומי עם העור.

לעומת זאת, ויאמר גם לזכותו, שהוא תמיד דאג להראות לנו את שני הצדדים של הסיפור, או לפחות לחסוך מאיתנו צד אחד. מצד אחד, הוא לא לקח אותנו בכלל לפינות ליטוף (לא בטוח שהיו אז) ומצד שני, הוא דאג שנבוא איתו תמיד לאטליז המדמם של אבו חסן בשוק הכרמל. האגדה מספרת על אותו אבו חסן שדי היה במבט אחד שלו על תרנגולת בשביל שהיא תשחיז את הסכין בעצמה, תשחט את עצמה, תשקול את עצמה, ותכניס את עצמה בסופו של דבר לשקית שנכתב עליה לא פחות ולא יותר: ״אצל אבו חסן התרנגולת שלך חיה טוב יותר".

שבוע מאוחר יותר, בשיחת טלפון עם אבא שלי בדבר ההסתברות שיונתן שלנו הולך להיות צמחוני, רחמנא ליצלן, הוא הציע לי חד משמעית להפסיק לקנות לו את כל החרא הזה בקופסאות, להפסיק במיידית עם פינות ליטוף, ולהתחיל לשים דגש על אטליזים או משחטות. בעוד אני צועק לו (שיהיה בריא, הוא לא שומע טוב) שפינת האריזה של קוסטקו זה לא ממש אטליז ויותר נקי שם מבית מרקחת, הוא מצידו צעק לי בחזרה ״אז תמצא לו אטליז של ערבים, בטוח יש לכם שם כמה ערבים״ וניתק.

יונתן שלי, לא תיאר לעצמו אותו ערב בו נועדתי עם אבי בטלפון, איזה יום גדול הולך להיות לו מחר בדרום הפרוע של סיאטל. הוא עוד הספיק להעביר מבטו על תמונות חופשת הקיץ האחרונה שלנו, והנה באחת מהן הוא משליך, קורן מאושר ביום הולדתו, גרגרים לכלוב ״תרנגולות חופש אלק״. ובשניה הוא ואחותו אמלי חבוקים עם אחותה הצולעת של הכבשה שושנה כמי שסיימו יחד מילואים בעוטף עזה זה עתה. אחות של שושי מחייכת לצלם (אנוכי) מאוזן לאוזן תלתליה לאורכה ורוחבה מסולסלים אחד אחד כמי שיצאה הרגע מסלון כלות, והיישר מאחוריה עגליה הקטנים, האחד לבן, השני שחור, ממתינים בסבלנות לינוק מעטיניה אחרי שאחרון הילדים יסיים להצטלם עם אימא שלהם, הדוגמנית.

בלילה, רגע אחרי שכולנו עלינו לישון ואחרי יום סיור קשה ומתיש שעשינו אני ויונתן אצל כל החאללים של דרום סיאטל, התקשרתי מזועזע מהמראות לאבא. סיפרתי לו על חוויות היום ואיך ראינו ראשים של תרנגולת על ווי קרס, לשון של פרה מאחורי זכוכית, ומעיים וטחול ממולאים, והוא מצידו צעק לאימא שלי ״את רואה תמי, אמרתי לך שאפשר לסמוך על הערבים האלה שיעשו את העבודה״ היא מצידה צעקה לו חזרה, ״נפלא! כמה שניצל תירס לחמם לך?"

 

Shimon Itzhak

Shimon Itzhak

שמעון יצחק, נולד ביפו ועל כך גאוותו, חי בסיאטל אבל חולם על מיאמי, נשוי באושר ואב לשלושה ילדים, ומאמין בלב שלם שבני אדם מגיעים תמיד למקומות שבהם מחכים להם, ובמועד.
Shimon Itzhak

Latest posts by Shimon Itzhak (see all)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Time limit is exhausted. Please reload CAPTCHA.

− 1 = 8