אסיפת הורים

שמעון הקטן וסימה המורה בימים יפים יותר… (תמונת אילוסטרציה מאת אתר נוסטלגיה)

אמש אישתי הודיעה לי שיש לנו אסיפת הורים ובית הספר יהיה סגור יומיים. ״קבעו לנו בשעה עשר בבוקר״ היא זרקה לעברי ואני לא יכולתי להימנע מהמחשבה שכשהייתי ילד הודעה על אספת הורים הייתה לא פחות נוראית מערב פרוץ האינתיפאדה בשטחים או מלחמת המפרץ לפחות.

אבא שלי, התימני, שמאז ומתמיד היה מידה ארבעים בנעליו, היה מתכנס בחדרו בשמחה מהולה בעצב, ובמין טקס מיוחד של הורים בשנות השמונים, היה מצחצח את נעליו כיאה לרמטכ"ל, כי הנה נתבשר על ידי אימי הבולגריה, שביום חמישי, בשבוע הבא יש לשמעון, בנו בכורו, אספת הורים, כולל ובסוגריים מודגשות, שיחה עם היועצת של בית הספר. מה שהביא אותו למסקנה החפוזה שהנה מגיע לו יום חג וכיאה למעמדים מיוחדים אולי כדאי גם לאוורר את נעלי הבית שלו שהיו עשויות גומי מחריד וגמישות להפליא במגע עם העור.

מאושרים, שמחים ולבושים כביום חגנו נדחסנו אני, אישתי, חברה שהתארחה אצלנו והילדים למאזי (המיני-ואן מאזדה שלנו) כדי לנסוע לבית הספר היהודי שעל גבעת הקפיטל. חברתנו היקרה, שמאז ומתמיד שמרה חיבה יתרה ולא מובנת לאליקו מרדיו תשעים אף-אם, עוד הספיקה להתווכח איתנו כל הדרך שמושיק עפייה זה אומנות. חסר כוחות ולחוץ מהמחשבה שהנה הגיע הרגע בו גם אני אצחצח את נעלי הנייק שלי, מידה ארבעים ושתיים, הנחתי לה להנות מהספק בקשר לקשר בין אומנות ומושיק עפייה. בינתיים כל יושבי הרכב, כולל בקטריות שהתפתחו מתפוח רקוב שנזרק אי שם באחת מפינות הוואן, הדרדרנו עד לכדי שירת ״אישה עם לב של אבן״ של אחד, קוקו מאילת.

עצוב ומדוכא קיבלתי את פניו של אבי באותו ערב חמישי. פניו חדורי מלחמה וידיו שקיות, שקיות של שוק הכרמל. ״אתה מוכן?״ פנה לעברי מתנשף ומזיע ואני, בפרצוף של סוף העולם, עניתי לו כן ובליבי תקווה שסימה המחנכת נדרסה על ידי משאית זבל. בדרך לבית הספר, פגשנו את כל ילדי הכיתה והוריהם מחוייכים להפליא. אבא שלי, היחיד עם פרצוף תשעה באב, נשבע לי ביקר לו (כרטיסיה חצי מנוקבת של דן) שמאוד כדאי לי שלפחות בחשבון או ספרות או כל מקצוע אחר שלא קשור בכייף, יהיו לי מינימום ציונים של כמעט טוב.

שמחים ומאושרים ירדנו אישתי, אני, הבקטריות והילדים ממאזי ופגשנו את שאר ההורים שהתלהבו להקדים להגיע, כי הנה להם עוד סיבה למסיבה בסיאטל נטולת החיים. חיוכם כמי שזה הרגע קיבלו הודעה ששנת הלימודים הבאה תהיה בחינם והליכתם שלווה, כי בדרך לפה, בניגוד אלינו, הם שמעו את אדל בלהיטה הידוע, ״הלו, זאת אני. בא לך להיפגש אחרי כל השנים האלו?״.

עדיין מושפע מקוקו מאילת נכנסתי לכיתה של יונתן בהליכה מרושלת וסיגרית מלבורו מאחורי האוזן (סתם, אני לא מעשן) כשאני מפזם מבלי משים ״אישה עם לב של אבן, אין לך רחמים״ לעבר המורה. המורה מצידה ענתה לי שדווקא יש לה לב והוא לא מאבן ולכן היא מצטערת על השעה המוקדמת, ומהיום והלאה היא תקפיד להתייעץ איתי לגבי שעות שנוחות לי, בעת שחלפה בליבה המחשבה איך לעזאזל אישרו לי ויזה לאמריקה. שעתיים מאוחר יותר, בעוד אישתי מעדכנת את טעמנו המוסיקלי לאדל בשירה הידוע ״הלו זאת אני. בא לך להיפגש אחרי כל השנים האלו?״ היא זרקה לי כבדרך אגב שהיא לא בטוחה, אבל יש לה תחושה שהמורה של יונתן קצת פוחדת ממני.

עשן סיגריות כבד קיבל את פנינו ומסדרון הכיתה נחלק לשתי קבוצות: מעשנים, ומעשנים כבדים. אבא שלי שמעולם לא עישן תפס פינה מרוחקת ובמבט שלא משתמע לשתי פנים ותנועת גוף של הארי המזוהם התימני, נתן לי להבין שמאוד לא כדאי לי לאכזב אותו היום. כל שכן שהוא צריך עוד לשלוח טופס טוטו עם שתי כפולים ושלוש משולשים אצל אהרון המכולת. שיטה חדשה ומנצחת לדבריו.

בישיבה כפופה ובעוד המטאטא שלה נטוי על צידו, עייף מהטיסה לבית הספר, קידמה סימה, המורה שלי, את פנינו. סימה המורה,שהייתה מכשפה אמיתית מארץ המכשפות, קיבלה את רישיונה, כך סיפרה השמועה ברחובות, שנתיים קודם לכן אחרי שבמבחן המכשפות הארצי בישלה תלמיד כיתה ב' כי זה האחרון לא ידע את לוח הכפל בעל פה.

״ערב טוב מר שמואל״ נפנתה סימה לאבי, סנטרה מחודד ועיניה יורקות אש. ״נמתין קצת ליועצת ואז נתחיל״ הוסיפה ואמרה. אז כבר התחיל אבא שלי להבין שיועצת זה לא טוב, שהערב הזה לא הולך להיגמר טוב, וכנראה שלא תהיה לו ברירה אלא להשתמש בכל הכלים העומדים לרשותו.

הסוף היה כמו שצפיתי, לא טוב. בדרך חזרה הביתה שמרתי מאבא שלי ונעליו המצוחצחות, מרחק של קילומטר וחצי. מרחוק נחרדתי לגלות שהוא התחיל לדבר לעצמו בקול רם, רק בשביל להודיע לי שיותר מאשר הוא התאכזב מהעובדה שקשרתי לילדים בכיתה את השרוכים האחד לשני, הוא התאכזב לגלות שהמציאו ציון חדש במיוחד בשבילי, כמעט בלתי-מספיק.

בערב, רגע לפני שהשכבנו את הילדים לישון ואחרי שדיסקסנו קצת את הציונים של הילדים, עוד הספקנו אני ואישתי להשתעשע במחשבה, מה הסיכוי שאילנית תביא לסיאטל את קוקו מאילת.

Shimon Itzhak

Shimon Itzhak

שמעון יצחק, נולד ביפו ועל כך גאוותו, חי בסיאטל אבל חולם על מיאמי, נשוי באושר ואב לשלושה ילדים, ומאמין בלב שלם שבני אדם מגיעים תמיד למקומות שבהם מחכים להם, ובמועד.
Shimon Itzhak