חוויה יפנית – לא מה שחשבתם

JapanNewspaper

יפן, דומה אך שונה Photo by Revital Shiri Horowitz

לפני מספר ימים שבנו מיפן. זאת היתה הפעם הראשונה שלי במזרח. בעשרה ימים חווינו את קצה המזלג של יפן, ואני מודה על האמת, "לא נפלתי מהכסא". כל כך הרבה שמעתי על יפן הטכנולוגית, המודרנית, על האוכל המדהים שלה (בגדול היה די איכס, אבל פה ושם אכלנו טוב), על היופי שלה (בניינים אפרוריים וצפופים), על האנשים שלה (די נחמדים, אבל מרובעים וסגורים), בקיצור לא התלהבתי ולא התאהבתי, אבל למדתי כמה דברים על העולם סביב, והיה מעניין.

את הימים הראשונים של הטיול בילינו בטוקיו. טוקיו עיר גדולה, כל כך גדולה, שקשה להבין היכן היא מתחילה והיכן היא מסתיימת. טוקיו בנויה מערים קטנות וכפרים שחברו להם יחדיו. טוקיו צפופה, ולמבקר מבחוץ נראית מאוד מערבית. במבט שני אפשר לראות את האותיות היפניות על בתי העסק, ואת מודעות הפרסום, שברובן מציגות עיניים מלוכסנות. במרכז העיר בנייני ענק צפופים, והאנשים לבושים בחליפות שחורות ומשמימות. לא היתה צבעוניות ברחובות, כזאת שפוגשים במרכזי ערים אחרות בעולם. עובדה מעניינת היא שהרחובות מצוחצחים למשעי, ואפשר לראות אנשים מטאטאים את הכניסה לבתיהם במין מטאטא קצר, שובר גב. עובדה חשובה ונעימה אחרת על טוקיו וערים אחרות ביפן היא שאפשר להסתובב בביטחון גמור בכל שעות היום והלילה.

היו הרבה דברים שהפליאו אותי, ואף הצחיקו אותי. ראשית, מתן שירות. הגענו למלון מאוחר בלילה, השוער רץ אלינו כדי לקחת את המזוודות, סירבנו לתת לו לסחוב אותן וכנראה הבכנו אותו. בהמשך נתקלנו פעמים רבות במצב שבו נותן השירות מקטין עצמו מול מקבל השירות, ליפנים זה נראה כנראה כהכנסת אורחים או אדיבות, ולי זה נראה היה כהתבטלות מול אחרים.

IMG_5895

צפוף… Photo by Revital Shiri Horowitz

את הימים הראשונים בילינו בשיטוט ברחובות. הרבה מבנים, מעט מאוד שטחים ירוקים, ואם יש שטח ירוק הוא מפוצץ בבני אדם (בעיקר תחת עצי הדובדבן שפרחו לכבודנו). האוכל זיעזע אותי עד עמקי נשמתי. ארוחת הבוקר היפנית איומה. היא כוללת מרק מיסו ודגים, כשאת ריח המיסו מריחים כל שעות היום ברחובות העיר, זה היה יותר מידי בשבילי בעיקר כשאוכלים את זה שלוש פעמים ביום…

את תשומת ליבי תפסה העובדה שהיפנים רזים וקטנים. כשנכנסתי לחנויות בגדים הסתבר לי שהמידה הכי גדולה לנשים היתה 6 אמריקאי, משהו כמו 36 ישראלי…אני חיה בארצות הברית, כך שהפער בין הגדלים של בני האדם מאוד צרם לעיני.

ביום השלישי יצאנו מהעיר הגדולה והמשכנו לכפר קטן (מאוד תיירותי וצפוף כמובן), למלון עם מרחצאות ואירוח יפני מסורתי. הגענו לחדר עייפים מג'ט לג, אבל לא היה מקום להניח את הראש. החדר כולו חשוף, רק שולחן נמוך ושני כסאות נמוכים. ויתרנו על המנוחה ויצאנו לשוטט בכפר שהיה חביב למדי, וכמובן שריח של מרק מיסו עמד באויר. חזרנו לארוחת הערב. המון מנות קטנטנות, מזוויעות ובלתי אכילות הוגשו לנו ואני לא יכולתי להתאפק ופרצתי בצחוק..בעלי הצטרף לצחוק המתגלגל שלי ואמר "נראה לי שנתתי ביס למגבת.." פשוט גם המגבת נראתה כחלק מהאוכל. לא זוכרת מתי צחקתי כל כך הרבה, כמובן שנשארתי רעבה, אחרי הארוחה עלינו למרחצאות בקומה הששית. מין אמבט עמד בחדר פתוח וחשוף לחלוטין, קור אימים, גשם ורוח…נכנסנו למים החמים ואחרי חמש דקות ארוכות מיציתי את החווייה.

IMG_6007 japaneseRoom

הזמנו מס'אז זוגי, ופה כנראה קיבלתי את מה שהגיע לי מהיפנים…אל החדר נכנסו שני אנשים, איש ואישה. האיש ניגש אל בעלי ועיסה את גבו, תוך חמש דקות האיש  נרדם, בעוד אני חוטפת מכות רצח מהמסאזיסטית האלימה ששלחו לי…גם כאן, היה קשה מאוד לעצור את הצחוק…

את הלילה בילינו על מזרן דקיק, בקמפינג יפני ולילה ללא שינה. בבוקר הוגשה שוב ארוחת זוועות, ובזאת מיצינו את החווייה היפנית. היה מעניין, לא רוצה לחזור על זה שוב.

למחרת טיילנו בטבע סביב, היה יפה ומרגיע, הצלחנו לצלם אפילו את חלקו העליון של הר פוג'י שהציץ מבין העננים. משם המשכנו לקיוטו, שהיא עיר הבירה של יפן. לפני שאספר על קיוטו, חייבת לציין את העובדה שמערכת הרכבות היפנית מרשימה מאוד. נסענו ברכבות מהירות  – 300 קמ"ש, נקיות, מצוחצחות ונעימות.

את קיוטו חיבבתי. העיר הרבה פחות עמוסה, ולא מאיימת. אהבתי את השיטוט ברחובות העיר המאוד חיה הזאת, ואת המקדשים היפים והמעניינים הפזורים בה, והכי הרבה נהניתי לטייל בשדרת הפילוסופים, שבה פרחו עצי הדובדבן.

cherry

פריחת הדובדבן ביפן Photo by Revital Shiri Horowitz

מקיוטו יצאנו לטיול יום להירושימה. ביקרנו ב"פארק השלום", המקום שבו נפלה הפצצה האטומית והחריבה את העיר. רק כשעומדים במקום הזה אפשר להבין את עוצמת ההרס וההחרבה שארעה בה. המראות היו מזעזעים ועצובים, בעיקר נושא הילדים, אינני מסוגלת אפילו לתאר לעצמי כמה נוראים היו המראות שראו אלה ששרדו, שלא לדבר על כל אלה שאיבדו את חייהם. לעולם לא יותר, ככה אני מקווה. לעולם לא.

את הטיול סיימנו בטוקיו, בה חגגנו את יום הולדתי.

Revital Shiri-Horowitz

מתגוררת באיזור סיאטל, נשואה ואם לארבעה בנים. סופרת, משוררת ובלוגרית. כתבה את הרומנים "בת עיראק", המבוסס על סיפור משפחתה ו"להתראות בקרוב".

Latest posts by Revital Shiri-Horowitz (see all)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Time limit is exhausted. Please reload CAPTCHA.

73 + = 77